בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז דחה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר נאשם בעבירה של אחיזה או שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בזמן שהרכב היה בתנועה. המבקש טען כי לא התייצב לדיון משום שלא קיבל את ההזמנה, כי בבקשה להישפט ביקש שהזימונים יישלחו לכתובתו של עורך דינו, וכי החתימה המופיעה על אישור המסירה אינה חתימתו. השופטת מגי כהן קבעה כי אישורי המסירה בתיק מספקים אינדיקציה ברורה לזימון לדיון ולמסירת פסק הדין, וכי המבקש לא הציג ראיה שסותרת אותם. עוד נקבע כי הוא לא פירט כל הגנה לגופו של האישום ולכן לא הראה שביטול פסק הדין דרוש כדי למנוע עיוות דין.
פסק הדין שאותו ביקש המבקש לבטל ניתן ביום 10 בפברואר 2026. הוא עסק בעבירה לפי תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה, שעניינה אחיזה או שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בזמן שהרכב בתנועה. המבקש לא התייצב למשפטו ונשפט בהיעדרו, ולאחר מכן פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את פסק הדין.
טענתו המרכזית הייתה שהיעדרותו לא נבעה מהתעלמות מההליך אלא מכך שלא קיבל את ההזמנה. בא כוחו טען כי בעת שהגיש עבורו את הבקשה להישפט צורף ייפוי כוח, וביקש כי הזימונים יישלחו למענו של עורך הדין. לטענתו, המדינה לא פעלה בדרך זו. לצד זאת נטען כי המבקש עצמו לא קיבל את ההזמנה ולא חתם עליה, וכי "החתימה המתנוססת אינה חתימתו". בא כוחו הוסיף כי אם פסק הדין לא יבוטל ייגרם למבקש עיוות דין, משום שלא יוכל להשמיע את טענותיו בפני בית המשפט.
השופטת כהן בחנה את הבקשה לפי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי. לפי הסעיף, נאשם שנדון בהיעדרו יכול לבקש לבטל את פסק הדין, אך עליו להראות אחד משני תנאים חלופיים: סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות, או צורך בביטול פסק הדין כדי למנוע עיוות דין. בית המשפט בחן את שתי האפשרויות וקבע כי אף אחת מהן לא הוכחה במקרה הזה.
ביחס למסירת ההזמנה, בית המשפט הפנה לפסיקה שלפיה לצורך ביסוס חזקת המסירה די בכך שההזמנה לדין נשלחה לנמען בדואר רשום. כאשר מוכח שההודעה נשלחה בדרך זו כדין, עובר הנטל למבקש להפריך את החזקה. מעיון באישורי המסירה שבתיק קבעה השופטת כי הם כוללים את שמו של המבקש, כתובתו, סטטוס המסירה, תאריך המסירה וחתימת המקבל. לדבריה, קיימת בכך אינדיקציה ברורה לכך שהמבקש זומן לדיון שבו נשפט בהיעדרו וכן לכך שנמסר לידיו העתק מפסק הדין.
בית המשפט לא קיבל את הטענה שהחתימה על אישור המסירה אינה של המבקש. בפסק הדין נקבע כי אין די בהכחשה כללית כאשר היא אינה נתמכת בראיה כלשהי. השופטת הפנתה לפסיקה שבה נדחתה טענה דומה כאשר בעל הדין לא נתן הסבר לנסיבות החתימה ולא ערך בזמן בירור בדואר. במקרה הנוכחי קבעה כי הטענה שלא התקבל זימון וכי החתימה אינה של המבקש אינה מטילה ספק במסירה, משום שלא צורפה לה כל תשתית ראייתית.
לכך הצטרף נתון נוסף: העתק מהדו״ח עצמו נמסר למבקש ביד ביום 1 ביולי 2024. בית המשפט קבע כי מכאן הייתה מוטלת עליו חובה לעקוב אחר הטיפול בדו״ח, ומשלא עשה כן אין בכך כדי ליצור הצדקה לביטול פסק הדין שניתן בהמשך.
טענה נוספת עסקה בשאלה אם המדינה הייתה חייבת לשלוח את הזימון לעורך הדין. בא כוח המבקש טען כי מאחר שהוא הגיש את הבקשה להישפט בשם המבקש ואף ביקש שהזימון יישלח למענו, היה על המדינה לעשות זאת. בית המשפט דחה גם טענה זו והפנה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע שעסק בזימונים בעבירות קלות. באותו פסק דין נקבע כי כאשר מדובר בימי הקראות מרוכזים, אין להטיל על המדינה חובה לשלוח הזמנה למספר גורמים או למספר כתובות, ודי בכך שניתנת לנאשמים אפשרות לקבל את ההזמנה לכתובת בא כוחם במקום לכתובתם הרשומה.
השופטת הוסיפה כי הגשת בקשה להישפט אינה פוטרת את המבקש או את בא כוחו מהחובה לעקוב אחר הטיפול בבקשה. בפסק הדין צוין כי בתי המשפט הדגישו שעל מי שמגיש בקשה להישפט לוודא שהיא התקבלה וכי נשלח זימון לדיון. בהתאם לכך נקבע כי עצם הטענה שהזימון נשלח לנאשם עצמו ולא לעורך דינו אינה עילה מוצדקת לביטול פסק דין שניתן בהיעדר.
לאחר שנדחתה הטענה לסיבה מוצדקת לאי ההתייצבות, עבר בית המשפט לבחון את טענת עיוות הדין. השופטת הפנתה לרע״פ 8427/17, שבו נקבע כי מי שטוען לעילה זו צריך להציג "טעמים של ממש" הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה. במקרה הנוכחי נקבע כי המבקש לא עשה זאת.
לפי ההחלטה, המבקש כלל לא פירט מהי הגנתו לגופו של עניין. הוא לא הציג גרסה עובדתית שמנקה אותו מן העבירה ולא הצביע על נתון שממנו ניתן ללמוד כי מדובר בהרשעת שווא. בית המשפט קבע כי בהיעדר טענת הגנה קונקרטית אין בסיס למסקנה שניהול המשפט מחדש עשוי לשנות את התוצאה, ולכן גם העילה של חשש לעיוות דין לא הוכחה.
בית המשפט התייחס גם לעונש שנגזר בהיעדר וציין כי הוא אינו חורג ממתחם הענישה הנהוג, ובוודאי אינו מצדיק כשלעצמו ביטול של פסק הדין. בסופו של הדיון הודגש עקרון סופיות הדיון, ונקבע כי לא נמצאה הצדקה להיעתר לבקשה.
התוצאה הייתה דחיית הבקשה לביטול פסק הדין. בכך נותר על כנו פסק הדין שניתן בהיעדר המבקש בעבירת השימוש בטלפון הנייד בזמן נהיגה.
בעניין טענת החתימה הסתמך בית המשפט גם על פסיקה שדחתה הכחשה שלא לוותה בהסבר לנסיבות החתימה או בבירור שנעשה בדואר בזמן אמת. השופטת יישמה את אותו היגיון במקרה הנוכחי: מול אישורי המסירה המפורטים עמדה רק הטענה שהחתימה אינה של המבקש, ללא מסמך או ראיה שתתמוך בה.
מספר התיק: תת״ע 5398-06-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.