בית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת קיבל תביעה של בעל לביטול הסכם מתנה שבמסגרתו הוא ואשתו התחייבו להעביר את מלוא הזכויות בבית מגוריהם לסבתה של האישה. השופטת גלית מרגלית ביטון קבעה כי ההסכם שנחתם בין הצדדים היה חוזה למראית עין, שלא שיקף כוונה אמיתית להעביר לסבתא את הזכויות בבית. לפי פסק הדין, מכלול הנסיבות מלמד שהמניע המרכזי למהלך היה שיקולי מס והשגת יתרון מיסויי בקשר לרכישת דירה נוספת. בעקבות זאת בוטל הסכם המתנה וכל הפעולות שננקטו מכוחו, והנתבעות חויבו יחד בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בסך 25 אלף שקל.
בני הזוג רכשו את בית המגורים בשנת 2013 תמורת 430 אלף שקל. בשנת 2016 הם רכשו דירה נוספת במחיר של 1.05 מיליון שקל. במסגרת הדיווח לרשויות המס הצהירו כי ימכרו את בית המגורים בתוך התקופה הרלוונטית, וההליך המשפטי עסק במה שאירע כאשר מועד זה התקרב. ביום 1 בספטמבר 2020 חתמו בני הזוג והסבתא על הסכם שלפיו מלוא הזכויות בבית המגורים יועברו אליה ללא תמורה.
באותו יום ובאותו מעמד ערכה הסבתא צוואה נוטריונית. לפי הקביעה העובדתית בפסק הדין, בצוואה הורתה כי בית המגורים יועבר לאחר מותה בחלקים שווים לשני בני הזוג. חודש בלבד לאחר חתימת הסכם המתנה, ביום 1 באוקטובר 2020, נטלו בני הזוג יחד הלוואת משכנתא נוספת בסך 385 אלף שקל לצורך השבחת בית המגורים והרחבתו. הם המשיכו להתגורר בבית ולא נרשמה לטובת הסבתא הערת אזהרה, אף שהעסקה דווחה לרשויות המס.
בדצמבר 2021 מכרו בני הזוג את הדירה הנוספת תמורת 1.44 מיליון שקל. בפסק הדין נקבע כי הם קיבלו פטור ממס שבח על בסיס המצב שבו, בעקבות הדיווח על הסכם המתנה, הדירה שנמכרה נחשבה עבורם לדירת מגורים יחידה. בהמשך התערערו היחסים בין בני הזוג והבעל פנה לבית המשפט בדרישה לבטל את ההתחייבות להעברת בית המגורים לסבתא ואת הפעולות שנעשו מכוחה.
הבעל טען כי מלכתחילה לא הייתה כוונה אמיתית להעניק את הבית לסבתא וכי מטרת ההסכם הייתה קשורה במס. כשנשאל בחקירתו של מי היה הרעיון להעביר את הנכס במתנה, השיב: "של שנינו, לחסוך מס." הוא טען כי הצוואה שנערכה באותו יום הייתה חלק מן ההבנה שהבית לא אמור לצאת באמת משליטת בני הזוג, וכי התנהלותם לאחר החתימה, לרבות נטילת המשכנתא והמשך המגורים בנכס, מלמדת על כך.
האישה התנגדה לביטול. היא טענה כי העברת הבית לסבתה הייתה מהלך אמיתי שנועד בין היתר לבנות אמון ולהעניק לה עוגן כלכלי על רקע משברים ביחסים בין בני הזוג. לדבריה, הסבתא קיבלה את המתנה, נחתם ייפוי כוח בלתי חוזר, ולבעל אין זכות לחזור מהתחייבותו. ביחס למניע המיסויי היא אמרה בחקירתה: "אני לא אומרת שלא היה מניע גם של מס, אבל היו מניעים נוספים." היא ביקשה להבחין בין שיקול המס לבין הסיבה שלטענתה נבחרה דווקא הסבתא כבעלת הזכויות.
הסבתא עצמה הייתה נתבעת בהליך, אך לא התייצבה לדיונים ולא הגישה תצהיר עדות ראשית. בית המשפט התייחס בהרחבה להתנהלותה הדיונית ולכך שלא הוצגה תשתית רפואית מספקת שתסביר את היעדרותה. בסופו של דבר נמחק כתב הגנתה. עם זאת, ההכרעה לא נשענה רק על אי התייצבותה, אלא על מכלול המסמכים, העדויות והנסיבות שנגעו להסכם עצמו.
השופטת בחנה תחילה את המסגרת המשפטית. מתנה במקרקעין מושלמת ברישום, וכל עוד הרישום לא הושלם מדובר בהתחייבות לתת מתנה. הצדדים העלו טענות שונות לפי חוק המתנה, ובכללן שאלות של ויתור על זכות החזרה, הסתמכות ושינוי מצב. ואולם בית המשפט קבע כי קודם לכל יש לברר אם הסכם המתנה היה הסכם אמיתי מלכתחילה או חוזה למראית עין לפי סעיף 13 לחוק החוזים.
פסק הדין מונה שורה של נסיבות שהצטברו לכדי מסקנה אחת. הראשונה הייתה סמיכות הזמנים למועד שבו נדרשו בני הזוג להתמודד עם השלכות המס של רכישת הדירה הנוספת. נקבע כי הפנייה לעורך הדין וחתימת הסכם המתנה נעשו כחודשיים בלבד לפני תום תקופת 18 החודשים שאליה התייחסו בדיווחיהם לרשויות המס. בית המשפט מצא כי העיתוי אינו מקרי וכי הוא תומך בגרסת הבעל בדבר שיקולי מס משמעותיים.
נסיבה מרכזית נוספת הייתה הצוואה. בית המשפט התקשה ליישב בין טענה להעברת מתנה אמיתית וסופית לסבתא לבין עריכת צוואה באותו יום, באותו מקום ובפני אותו עורך דין, שבמסגרתה הבית אמור לחזור לאחר מותה לשני בני הזוג. השופטת קבעה כי העובדה הזו אינה מתיישבת בקלות עם הטענה שמטרת ההסכם הייתה להוציא את הבית מבעלות בני הזוג ולהקנות לסבתא זכויות קנייניות ממשיות ועצמאיות.
גם המשכנתא שנלקחה חודש לאחר מכן קיבלה משקל. בני הזוג נטלו יחד 385 אלף שקל לצורך השבחת הבית, אף שלפי הסכם המתנה הם כבר התחייבו להעבירו לסבתא. בית המשפט קבע שהאישה לא סיפקה הסבר מניח את הדעת כיצד מהלך כלכלי משמעותי כזה מתיישב עם טענה שגמירות הדעת להעברת הזכויות לסבתא הייתה מלאה ואמיתית.
לכך הצטרפה התנהלותם בפועל: בני הזוג המשיכו להתגורר בבית, לא נרשמה הערת אזהרה לטובת הסבתא והשליטה בנכס לא השתנתה באופן שמשקף העברת בעלות אמיתית. בית המשפט העדיף את גרסת הבעל וקבע כי היא מתיישבת טוב יותר עם רצף האירועים ועם המסמכים שנערכו בזמן אמת. מנגד, נקבע שגרסת האישה בדבר תכלית המתנה אינה נתמכת בראיות חיצוניות ואינה משתלבת עם ההיגיון הכלכלי והמשפטי של המהלך.
השופטת קבעה כי "הסכם המתנה לא שיקף עסקת מתנה אותנטית במובנה הרגיל, אלא היווה חלק ממהלך מתוכנן שנועד להשיג יתרון מיסויי". בהמשך נקבע באופן מפורש כי ההסכם הוא הסכם למראית עין, חסר תוקף משפטי, שלא שיקף גמירות דעת אמיתית להעביר את בית המגורים לסבתא.
משנקבע שההסכם בטל מלכתחילה, בית המשפט לא נדרש להכריע בטענות החלופיות לפי חוק המתנה, כגון האפשרות לחזור מהתחייבות בשל הרעה במצב כלכלי או בשל התנהגות, וכן בטענות להסתמכות מצד הסבתא. נקבע שגם השלכות מס אפשריות של ביטול ההסכם אינן יכולות לשנות את המסקנה בדבר טיבו המשפטי של ההסכם.
בסיום הורה בית המשפט על ביטול הסכם המתנה וכל הפעולות שננקטו מכוחו. שתי הנתבעות חויבו בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25 אלף שקל, בחלקים שווים ביניהן.
מספר התיק: תמ"ש 31979-04-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.