בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את עיקר ערעורו של בן שביקש לבטל מתנה שבמסגרתה העבירה אמו את דירתה לאחיו, לבטל את צו קיום צוואתה ולקבל סעדים נוספים הנוגעים לעיזבון. עם זאת, בהרכב השופטים עינת רביד, נפתלי שילה ואיריס אילטוביץ סגל נקבע כי בנקודה מרכזית אחת יש להתערב: אף שהאח שקיבל את הדירה במתנה נותר בעל הזכויות שקיבל, והקונים שרכשו ממנו את הדירה נותרו בעלי הדירה, למערער קיימת זכות מגורים בלתי הדירה בדירה, ללא תמורה, לכל ימי חייו. בכך התקבל הערעור רק ביחס לסעד החלופי של זכות המגורים.
צריכים עו"ד?
המחלוקת נסבה על דירה בתל אביב שהייתה בבעלות האם. בשנת 2010 היא העבירה את זכויותיה בדירה במתנה לאחד מבניה, והזכויות נרשמו על שמו בנובמבר 2011. האם נפטרה בספטמבר 2011, ובמרץ 2012 ניתן צו קיום לצוואה בכתב ידה משנת 2011, שבה נקבע כי אותו בן הוא יורשה היחיד. שנים לאחר מכן, ביולי 2018, מכר האח את הדירה לשני קונים תמורת 2.2 מיליון שקל, והזכויות נרשמו על שמם בפברואר 2019. בעת הרכישה ידעו הקונים כי המערער מתגורר בדירה זה שנים.
המערער הגיש לבית המשפט לענייני משפחה תביעה רחבה שבמסגרתה ביקש, בין היתר, לבטל את עסקת המתנה, לבטל את צו קיום הצוואה, להצהיר על זכויות בנכסי העיזבון ולפסוק סעד כספי. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתו, וגם דחה תביעה שכנגד שהגיש האח. בערעור טען המערער כי הצטברות הנסיבות הייתה צריכה להביא למסקנה אחרת. לטענתו, הערכאה הדיונית בחנה כל תמיהה בנפרד ובכך, כלשונו, "החמיץ את התמונה הפנורמית". הוא הצביע במיוחד על עדותו של עורך הדין שטיפל בעסקת המתנה, שאותה כינה "ראיית הזהב", וטען כי ממנה עולה שהאם ביקשה להבטיח שיוכל להמשיך להתגורר בדירה כל חייו.
האח ביקש לדחות את הערעור. הוא טען שפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה היה מקיף ומבוסס, וכי "אין אבן שביהמ"ש קמא לא הפך". לשיטתו, לא הוכח פגם בכשירות האם, לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת ולא הונחה תשתית לביטול המתנה או הצוואה. הקונים טענו גם הם כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את זכויותיהם בדירה על כנן. הם ידעו שהמערער מתגורר בה, אך לטענתם לא הייתה לו זכות משפטית המקנה לו בעלות בדירה.
בית המשפט המחוזי קיבל את קביעות בית המשפט לענייני משפחה כמעט בכל הנוגע לתוקף המתנה והצוואה. השופט שילה, שכתב את פסק הדין בהסכמת חברות ההרכב, קבע כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח פגם בעסקת המתנה, בצוואה או בהסתלקות האם מעיזבון בתה. עוד נקבע כי המערער לא ביקש מינוי מומחה רפואי, וכי גם לפי הודעת הערעור הוא הבין לאחר שפנה למומחה מטעמו שלא ניתן לבסס על המסמכים הרפואיים קביעה שהאם לא הייתה כשירה להעניק את המתנה בשנת 2010 או לערוך את הצוואה בשנת 2011.
גם הטענות להשפעה בלתי הוגנת, כפייה או עושק נדחו. המחוזי ציין כי בית המשפט לענייני משפחה נתן אמון בעדות עורך הדין שטיפל במתנה, ולפיה האם הייתה כשירה, הגיעה אליו באופן עצמאי והבינה את ההסברים שקיבלה. עוד נקבע כי מסמך משנת 1995 שעליו הסתמך המערער היה לכל היותר התחייבות לתת מתנה, וכי מסמך משנת 1999 שלטענתו היה צוואה בוטל באמצעות הצוואה האחרונה שערכה האם בכתב ידה בשנת 2011. לפיכך לא נמצאה עילה לבטל את צו קיום הצוואה או את המתנה עצמה.
אולם בכל הנוגע לזכות המגורים, המחוזי הגיע למסקנה שונה מזו של הערכאה הדיונית. עורך הדין שטיפל בעסקת המתנה הגיש בשנת 2012, עוד לפני הסכסוך הנוכחי בין האחים, תביעה לשכר טרחה נגד האח שקיבל את הדירה. באותה תביעה כתב כי כאשר אותו אח פנה אליו בעניין פינוי אחיו מהבית, הוא הבהיר לו "שאמו ביקשה שאחיו יתגורר בבית כל זמן שירצה". בהליך הנוכחי מסר עורך הדין תצהיר מפורט, ובו טען שהאם אמרה כי אי אפשר יהיה להוציא את בנה מהבית וכי יוכל להתגורר בו ככל שירצה, וכי האח שקיבל את הדירה הבטיח לה שהדבר ברור לו.
בית המשפט לענייני משפחה התקשה לקבל את החלק הזה בעדות, בין היתר בשל סדר האירועים והסכסוך שנוצר בין עורך הדין לבין האח שקיבל את הדירה. המחוזי בחן מחדש נקודה זו. השופט שילה קבע כי דווקא העובדה שעורך הדין העלה את הדברים כבר בתביעת שכר הטרחה בשנת 2012, ללא קשר לסכסוך בין האחים, מחזקת את האותנטיות שלהם. עוד צוין כי עדותו עלולה הייתה לחשוף אותו לטענה אפשרית של רשלנות מקצועית משום שלא דאג לעגן את זכות המגורים, ולכן עצם מסירתה אינה מתיישבת בקלות עם הנחה של ניסיון לנקום בלקוח לשעבר.
המחוזי גם פתר את הקושי הכרונולוגי שעמד בבסיס מסקנת בית המשפט לענייני משפחה. מעדות עורך הדין עלה שהשיחה על זכות המגורים התקיימה כאשר האח הגיע אליו בנובמבר 2011 לצורך השלמת רישום הזכויות בדירה, ולא במסגרת ייעוץ מוקדם לפינוי המערער. לכן, קבע בית המשפט, אין לתמוה על כך שהשיחה לא הופיעה בתכתובת מוקדמת יותר מחודשים ספטמבר ואוקטובר 2011. בית המשפט נתן משקל גם לעדות שלפיה האם "התעקשה שהוא יישאר בבית" ואמרה שהיא סומכת על הבן שקיבל את הדירה שישמור על אחיו.
על בסיס הראיות קבע המחוזי כי "העברת הדירה במתנה למשיב 1, הייתה כפופה לזכות מגורים בלתי הדירה בדירה ללא תמורה לכל ימי חייו". בית המשפט הפנה לסעיף 4 לחוק המתנה, הקובע כי מתנה יכולה להיות על תנאי או לחייב את המקבל לעשות מעשה או להימנע ממנו, והבהיר כי התנאי שנקבע לטובת המערער לא היה חייב להיות בכתב. עוד נקבע כי התנהלות האח לאורך השנים, שבהן לא פעל לפינוי המערער ולא דרש ממנו דמי שימוש, תומכת במסקנה שגם הוא ידע על זכות המגורים.
הקושי הנוסף היה שהמערער ביקש בעיקר זכויות בעלות ולא ניסח בבית המשפט לענייני משפחה באופן מובהק סעד של זכות מגורים בלתי הדירה. המחוזי קבע כי במקרה זה מתקיימים התנאים להענקת סעד שלא נתבע במפורש. זכות המגורים נובעת מאותה מסכת עובדתית שהתבררה במלואה, הנושא נדון בחקירות ובטיעונים, והיא זכות פחותה מזכות הבעלות שנתבעה. בית המשפט קבע כי הענקת הסעד נדרשת לשם עשיית צדק במסגרת המחלוקת שהתבררה.
אשר לקונים, נקבע כי הם רכשו את הדירה כשהם יודעים שהיא תפוסה במשך שנים בידי המערער וכי יהיה צורך בהליך פינוי. לכן נשמרה בעלותם, אך היא כפופה לזכות המגורים של המערער. המחוזי הדגיש שאין תחרות בין שתי זכויות בעלות: הבעלות שייכת לקונים, ואילו למערער זכות מגורים בלבד. הערעור נדחה אפוא ברובו, אך התקבל בנקודה זו, ולא נפסקו הוצאות בערעור.
עמ"ש 73405-11-25
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.