בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קיבל חלק מרכזי מתביעותיה של אישה נגד בן זוגה לשעבר ובני משפחתו, וקבע כי בית המגורים שהיה במוקד הסכסוך יירשם על שם בני הזוג לשעבר בחלקים שווים ויפורק בו השיתוף. השופט דניאל שרז הורה גם לבטל שני משכונות שנרשמו בשנים 2013 ו-2016 לטובת בני משפחתו של האיש, לאחר שקבע כי לא הוכחה עסקת יסוד אמיתית המצדיקה את רישומם. בנוסף חויב האיש להעביר לאישה 58 אלף שקל בגין חלקה בדמי שכירות שנגבו מאז שעזבה את הבית, וכן 1,000 שקל לחודש עד למכירתו. דרישתה לדמי שימוש נדחתה.
צריכים עו"ד?
ההליכים עסקו בבית מגורים שרישום הזכויות בו לא הושלם במשך שנים. האישה והאיש, שנישאו בשנת 1998 ובהמשך התגרשו, חתמו בשנת 2010 על הסכם לרכישת הזכויות בנכס, ושולם מס רכישה. למרות זאת, הזכויות לא נרשמו על שמם. במקביל נרשמו על הזכויות משכונות לטובת אחותו ואחיו של האיש ובני משפחה נוספים, ובין הצדדים התפתחה מחלוקת חריפה בשאלה מי מימן את רכישת הקרקע ובניית הבית ומה טיבן של ההלוואות הנטענות.
האישה הגישה תביעה שבה ביקשה, בין היתר, להשלים את רישום הזכויות בבית על שמה ועל שם בן זוגה לשעבר בחלקים שווים, לפרק את השיתוף, לבטל את המשכונות שלטענתה היו פיקטיביים, ולקבל חלק מדמי השכירות ודמי שימוש. היא הסבירה כי הגישה את התביעה המאוחרת כדי שלא להיוותר ללא סעד מפורש, וטענה שהאיש "מגלגל את התיק מספר שנים בטענות שווא". ביחס למשכונות טענה כי הוצג לה מצג שלפיו חתימתה נועדה להגן על הבית מפני נושים, ולא לשקף חובות אמיתיים לבני המשפחה.
בני המשפחה הציגו גרסה אחרת. אחד מהם טען בתצהירו באופן מפורש: "הבית הוא ביתי, קנייני, רכושי, אני מימנתי רכישתו ובנייתו". לפי גרסת הנתבעים, המשפחה העבירה כספים לצורך רכישת המגרש והקמת הבית, ולפיכך המשכונות נועדו להבטיח חובות אמיתיים. הם טענו גם כי הסכם הרכישה משנת 2010 אינו משקף את המציאות הכלכלית בפועל, וכי הזכויות בבית נשענות על מימון משפחתי מוקדם יותר.
בית המשפט בחן את המסמכים והעדויות וקבע כי "רב הנסתר על הנגלה" בגרסת הנתבעים. מצד אחד עמד הסכם הרכישה משנת 2010 ומסמכי מס הרכישה, ומצד אחר נטענו טענות בעל פה על רכישה ומימון שנים קודם לכן. השופט ציין כי בני המשפחה שטענו לבעלות לא הגישו לאורך השנים תביעה עצמאית להצהרה על זכויותיהם בבית ולא פעלו לרישומן. גם גרסאותיהם לא היו אחידות: בחלק מהטענות הוצגה העסקה כאילו בני הזוג רכשו את הבית ונוצר כלפיהם חוב, ובמקומות אחרים נטען כי הבית עצמו שייך לבני המשפחה שמימנו אותו.
בית המשפט נתן משקל לכך שלא הוצגו מסמכים מהותיים שהיה ניתן לצפות להם אילו עסקת הרכישה הנטענת משנת 2002 אכן התרחשה כפי שתוארה. לא הוצג הסכם רכישה מאותה שנה, לא הובאו קבלות מלאות ולא הוזמנו עדים מרכזיים כמו המוכר או הקבלן כדי לתמוך בגרסת המימון. גם המסמכים הבנקאיים לא סיפקו, לפי פסק הדין, תשתית מספקת למסקנה שבני המשפחה רכשו את הזכויות בבית לעצמם.
מכאן עבר בית המשפט לבחינת המשכון משנת 2013. השופט הזכיר את סעיף 1 לחוק המשכון, שלפיו משכון הוא זכות הנלווית לחיוב, ואת סעיף 15(א), הקובע: "חדל החיוב, יפקע המישכון". המשמעות הייתה שהמשכון אינו יכול לעמוד בפני עצמו אם העסקה או החוב שאותם הוא אמור להבטיח אינם קיימים.
ביחס למשכון הראשון נמצאו קשיים רבים. אחד הנושים שלטובתו נרשם המשכון הצהיר כי מעולם לא חתם על משכון לטובתו, לא העביר כסף לבני הזוג לצורך הבית ואין לו זכויות בו. בית המשפט ראה בכך נתון בעל משקל רב, משום שאחד ממי שהוצגו כנושים כפר בעצם קיומו של החוב. בנוסף, הסכם ההלוואה שהציגו הנתבעים לא היה חתום, לא נשא תאריך והוגש באופן חלקי. בית המשפט ציין גם את הפער בין מועד המימון הנטען לבין רישום המשכון רק בשנת 2013, יותר מעשור לאחר התקופה שבה נטען כי הכספים הועברו.
על יסוד הצטברות הנתונים קבע בית המשפט כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח שאין עסקה אמיתית שמכוחה נרשם המשכון משנת 2013. בפסק הדין נקבע כי כאשר החיוב העיקרי אינו אמיתי, נשמט הבסיס מתחת לזכות הנלווית. לכן הורה השופט לבטל את המשכון.
גם המשכון משנת 2016 לא נותר על כנו. הוא נרשם לטובת אחותו של האיש בלבד, והממשכן היה האיש בלבד. האישה לא חתמה עליו, ולכן ממילא לא שועבדו זכויותיה. מעבר לכך, הוצגה העברה של 250 אלף שקל, אך היא בוצעה לחברה עסקית ולא לבני הזוג, ולא הוכח שהיא נועדה לרכישת המגרש או לבניית הבית. בית המשפט ציין כי אף אם קיימת לאחות טענה כספית כלפי אותה חברה, ההליך הנוכחי אינו מכריע בה, והעברה כזו אינה מקנה לה זכויות במגרש ובבית. גם הסכם ההלוואה משנת 2016 לא התקבל כמסמך אמיתי המצדיק את המשכון, והוא בוטל.
בשאלת דמי השכירות מצא בית המשפט גרסאות סותרות בין הנתבעים. אחת מבנות המשפחה אישרה שהיא מקבלת דמי שכירות, אחר טען שאינו מקבל כלל, והאיש טען שרק יחידה אחת מושכרת. נקבע כי עד לעזיבת האישה בשנת 2021 שני בני הזוג התגוררו בבית ולא הובהר מי קיבל את ההכנסות. לכן זכאותה למחצית דמי השכירות הוכרה רק מספטמבר 2021. האיש הודה שדמי השכירות עמדו על כ-2,000 עד 2,300 שקל לחודש, ובית המשפט העמיד את חלקה על 1,000 שקל לחודש. עבור 58 חודשים נפסקו לה 58 אלף שקל, ובנוסף 1,000 שקל מדי חודש עד להשלמת פירוק השיתוף.
לעומת זאת, התביעה לדמי שימוש נדחתה. בית המשפט הבחין בין הכנסות משכירות של יחידות בנכס לבין תשלום בגין עצם השימוש בבית על ידי אחד מבני הזוג, ולא מצא בסיס לפסוק את הרכיב הנוסף שביקשה האישה.
בסיום הורה בית המשפט להשלים את רישום הבית על שם בני הזוג לשעבר בלבד, בחלקים שווים, ולפרק את השיתוף בו. נקבע כי המכירה תבוצע במסגרת הליכי פירוק השיתוף, ובוטלו שני המשכונות לטובת בני המשפחה. הנתבעים חויבו יחד בהוצאות של 10,000 שקל. פסק הדין מכריע בשתי התביעות שנדונו יחד: תמ"ש 51203-10-18 ותלה"מ 27031-03-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.