בית משפט השלום בירושלים דחה ברובה תביעה שהגיש האפוטרופוס הכללי נגד מחזיק במקרקעין ברחוב דלמן 17 בשכונת שיח' ג'ראח, שבמסגרתה התבקשו צווי פינוי וסילוק יד וכן תשלום של 114,664 שקל. השופט דניאל מרדכי דמביץ קבע כי האפוטרופוס הכללי לא הוכיח שחלק מדירת המגורים שממנה ביקש לפנות את הנתבע נמצא בכלל בחלקה שבניהולו, וביחס לחצר נקבע כי הנתבע פינה אותה כבר ב-29 במרץ 2024. אף שנמצא חיוב חוזי של 8,884.84 שקל בשל איחור בפינוי החצר, הוא קוזז כנגד הוצאות שהנתבע היה זכאי להן, ולכן התוצאה הסופית היא: "איש לא ישלם לרעהו דבר".
האפוטרופוס הכללי מנהל נכסים של נעדרים בכמה חלקות בגוש 30821 בירושלים. בינו לבין הנתבע נחתמו החל מ-2019 הסכמי שכירות בלתי מוגנת ביחס לחצר בית מגורים, בשטח של עשרות מטרים רבועים. תקופת השכירות הוארכה מעת לעת עד סוף פברואר 2024. בהסכם נקבע גם פיצוי מוסכם של 200 שקל לכל יום שבו השוכר מאחר בפינוי ובהחזרת החזקה.
המחלוקת לא נגעה רק לחצר. ביחס לחצר ביקש האפוטרופוס הכללי כי "על הנתבע לסלק ידו מן החצר על כל חלקיה ולהשיב את המצב לקדמותו". בנוסף הוא טען שהנתבע מחזיק גם בחלק מדירת מגורים הנמצאת, לטענתו, בתוך חלקה 19 שבניהולו, אף שלא נחתם בין הצדדים הסכם שכירות ביחס לדירה. הוא ביקש להורות על פינוי החצר והדירה, להשיב את המצב לקדמותו, למנוע כניסה נוספת ולחייב את הנתבע בדמי שימוש ובפיצוי מוסכם. סכום התביעה בעת הגשתה עמד על 114,664 שקל, ובהמשך נטען גם להצטברות חיובים נוספים.
הנתבע טען מנגד כי "החצר פונתה במלואה כבר ביום 29.3.2024" וכי מסר על כך הודעה. ביחס לדירה טען שהוא מחזיק בה מכוח שרשרת זכויות שאינה נובעת מהאפוטרופוס הכללי, וכי התובע לא הוכיח שהדירה או חלק ממנה נמצאים במקרקעין שהוא מנהל. הוא חלק גם על גובה דמי השימוש שנתבעו ועל התשתית שהוצגה לזיהוי החלקים בשטח.
ביחס לדירה, פסק הדין מתמקד בכשל ראייתי בסיסי: לא הוגשה חוות דעת תקינה של מודד שממנה ניתן ללמוד היכן בדיוק עוברות גבולות החלקות ומהו מיקום הדירה ביחס אליהן. מסמכים ותשריטים שהוגשו לא קיבלו את התוקף הראייתי הנדרש, והמודד לא התייצב לעדות. השופט קבע כי ללא ראיה מקצועית כזו אי אפשר להגיע לממצא שהדירה, כולה או חלקה, נמצאת בחלקה 19.
המשמעות הייתה דחיית מלוא רכיב התביעה הנוגע לדירת המגורים. בית המשפט לא קבע שלנתבע יש בהכרח זכות קניינית בדירה או שהגרסה שלו לגבי מקור החזקה הוכחה במלואה. הקביעה מצומצמת יותר: התובע, שעליו הנטל, לא הוכיח את העובדה המקדמית שנדרשת לסעד שביקש, כלומר שהשטח שממנו הוא מבקש לפנות את הנתבע נמצא בנכס שהוא מנהל. בהיעדר הוכחה כזו לא ניתן היה לפסוק סילוק יד או דמי שימוש ביחס לדירה.
ביחס לחצר, שהושכרה במפורש על ידי האפוטרופוס הכללי, התמונה הייתה אחרת. תקופת השכירות הסתיימה ב-29 בפברואר 2024. הנתבע מסר בהמשך שהחצר פונתה ב-29 במרץ. התובע לא קיבל את ההודעה כמספקת, לא הגיע לשטח לערוך פרוטוקול מסירה ולא בחן בזמן אמת אם החצר אכן פונתה. בפסק הדין הובהר שהסכמי השכירות עסקו בחצר בלבד ולא קבעו שפינוי החצר מותנה בפינוי הדירה.
בית המשפט מתח ביקורת חריפה על עמדת התובע, שלפיה למעשה לא ניתן היה להכיר בפינוי החצר כל עוד הנתבע ממשיך להחזיק בדירה. השופט קבע כי משכיר אינו יכול להתעלם לחלוטין מהודעת שוכר שפינה את המושכר, לסרב להתייצב במקום לצורך מסירה, ולאחר מכן לטעון בדיעבד שהפינוי כלל לא היה אפשרי. בפסק הדין נאמר כי מחדל התובע להתייצב במושכר ולערוך פרוטוקול מסירה הוביל למסקנה שיש לקבל את הודעת הנתבע.
לכן נקבע כממצא עובדתי שהנתבע סילק את ידו מן החצר ב-29 במרץ 2024. מכיוון שבמועד פסק הדין חלפו יותר משנתיים וחצי מאז, לא היה עוד מקום לצו עשה לפינוי, לצו להשבת החצר או לצו מניעה ביחס אליה. עם זאת, תקופת ההחזקה שלאחר תום החוזה נמשכה 29 ימים, ולכן נותרה שאלת הפיצוי המוסכם.
בית המשפט חישב את הפיצוי לפי הוראות ההסכם, כולל הצמדה וריבית שנקבעו בו, והעמיד את החיוב על 8,884.84 שקל. הנתבע לא העלה בכתב ההגנה טענה מפורשת להפחתת הפיצוי המוסכם, ובית המשפט גם לא מצא שהסכום הכולל חסר יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת ההסכם. לכן מבחינה חוזית נמצא כי לתובע עומדת זכות לסכום הזה בגין 29 ימי האיחור.
אלא שהתמונה הכוללת של התביעה הייתה שונה מאוד. האפוטרופוס הכללי תבע מלכתחילה יותר מ-114 אלף שקל, וביקש גם סעדי פינוי נרחבים, בעוד שרוב התביעה נדחה. בית המשפט ציין כי אילו נבחנו ההוצאות בנפרד, הנתבע היה זכאי להוצאות משפט ושכר טרחה בשל דחיית רוב ההליך. מנגד, גם התנהלותו הדיונית של הנתבע לא הייתה תקינה: הוא לא גילה מסמכים גם לאחר צו מפורש ולא הגיש ראיות בכתב.
במהלך התקופה שלפני התביעה הוכן גם נוסח הסכם חדש שבו נבחנה אפשרות להסדיר לצד החצר גם חלק מן המבנה, אך אותו מסמך לא נחתם. בית המשפט ראה בכך חיזוק לכך שההסכמים התקפים בין הצדדים עסקו בחצר בלבד. לכן לא ניתן היה להרחיב בדיעבד את מנגנוני הפינוי של החצר כך שיהיו תלויים בשאלת החזקה בדירה, שלא נכללה בחוזים שנחתמו.
בהתחשב בהתנהלות שני הצדדים, בית המשפט קיזז את החוב של 8,884.84 שקל כנגד זכות הנתבע להוצאות. לכן לא נפסק בפועל תשלום מצד הנתבע לאפוטרופוס הכללי, ולא תשלום הוצאות בכיוון ההפוך. התביעה לסילוק יד, לצווי עשה ולצו מניעה נדחתה, והמשפט הסתיים ללא העברת כסף בין הצדדים. מספר התיק: ת"א 33795-07-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.