אספה המחאות מלקוחות ונפגעה בדרך חזרה: התאונה לא הוכרה כתאונת עבודה

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה תביעה של עובדת בחברה משפחתית להכיר בתאונת דרכים שבה נפגעה כתאונת עבודה. בית הדין קבע כי אמנם הוכח שבאותו יום יצאה התובעת ממקום עבודתה כדי לאסוף המחאות משני לקוחות, אך הפעולה הסתיימה זמן רב לפני התאונה, והיא לא הוכיחה כי פרק הזמן שבו נשארה לדבריה ברכב לאחר מכן הוקדש לעבודה. לכן נקבע שהייתה "הפסקה וסטייה של ממש" מן הדרך הקשורה לעבודה, באופן שמנתק את התאונה מן המסלול המבוטח.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

התובעת עבדה בחברה משפחתית ואף הייתה בעלת מניות בה. התאונה אירעה ב-27 בפברואר 2024, בסביבות השעה 14:15, בכניסה למושב הודיה. היא טענה שבאותו יום יצאה מן המשרד לקראת 11:15 עד 11:30 כדי לאסוף המחאות מלקוחות במושב זרחיה, תחילה מלקוח אחד בסביבות 12:00 ולאחר מכן מלקוח נוסף בסביבות 12:30 עד 12:45. לדבריה, לאחר שסיימה את האיסוף לא נסעה מיד חזרה, אלא נשארה ברכב והמשיכה לבצע משימות מנהליות במסגרת עבודתה.

לפי גרסת התובעת, המכונית שימשה אותה כמעין "משרד נייד". היא טענה שעסקה בשיחות ובפעולות עבודה עד סמוך לשעה 13:55, ורק אז החלה בנסיעה חזרה למשרד, שהיה ממוקם במשק שמאחורי ביתה. כעשרים דקות לאחר מכן אירעה התאונה. על בסיס רצף זה ביקשה לקבוע כי כל התקופה, מן היציאה לאיסוף ההמחאות ועד התאונה, הייתה חלק מפעילות העבודה ולכן התאונה התרחשה בדרך מן העבודה או במהלך משימה שנעשתה לצורכי העבודה.

המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה. עמדתו הייתה כי "התאונה לא אירעה תוך כדי ועקב העבודה". בהליך בבית הדין הוצג גם רישום של עובדת סוציאלית שנערך לאחר התאונה, שבו צוין שהתובעת ביקרה את אחותה בבית חולים ונפגעה בדרכה חזרה הביתה. התובעת טענה שמדובר באי הבנה, והציגה מסמך מאוחר יותר שנועד לתקן את הרישום. עם זאת, בית הדין הבהיר שבסופו של דבר אין צורך להכריע במשמעותו של אותו רישום, משום שגם לפי גרסת התובעת עצמה נותר פער ראייתי מהותי.

המחלוקת נבחנה לפי הוראות חוק הביטוח הלאומי הנוגעות לתאונה בדרך לעבודה וממנה, ובפרט הכלל שלפיו הפסקה או סטייה של ממש מן הדרך עלולות לנתק את הזיקה לעבודה. בית הדין התייחס ל"מבחן המטרה", כלומר לשאלה מה הייתה מטרת הפעילות והדרך בזמן הרלוונטי. לא די בכך שהיום החל במשימת עבודה. כאשר מתרחשת הפסקה ממושכת, על המבוטח להראות שההפסקה עצמה נותרה קשורה לעבודה או שלא הייתה מהותית.

בית הדין קיבל שהתובעת אכן יצאה לצורך גביית המחאות, ולכן השלב הראשון של הנסיעה היה קשור לעבודה. הקושי התחיל לאחר איסוף ההמחאה השנייה. לפי הזמנים שמסרה התובעת, המשימה הסתיימה לכל המאוחר סביב 12:45, ואילו לדבריה החלה את הנסיעה חזרה רק בשעה 13:55. מדובר בפער של כשעה ועשר דקות, ובפסק הדין הוזכר פער של כשעה ורבע. בפרק זמן כזה נדרש ביסוס ממשי לטענה שהשהייה ברכב הייתה עבודה ולא הפסקה פרטית.

התובעת טענה בסיכומיה כי "הנתבע לא הצליח ראיה כלשהי המלמדת" שהפסיקה נועדה למטרה פרטית. בית הדין דחה את דרך הצגת הנטל. נקבע כי הנטל להראות שהתאונה אירעה במסגרת המסלול המבוטח מוטל על התובעת, ולא על המוסד להוכיח מה עשתה בכל רגע שבו אין ראיה. לכן השאלה לא הייתה אם המוסד הצליח להראות פעילות פרטית, אלא אם התובעת הצליחה להוכיח שההפסקה הארוכה הייתה חלק מעבודתה.

בעניין זה חסרו ראיות אובייקטיביות. התובעת לא הציגה פירוט שיחות שממנו ניתן ללמוד כי קיימה באותה שעה שיחות עבודה, לא הוגשו נתוני מיקום או מסמכים המלמדים על פעילות עסקית שבוצעה מן הרכב, ולא הובאו ראיות אחרות שמחברות את פרק הזמן שבין סיום איסוף ההמחאות לבין תחילת הנסיעה חזרה למשימות העבודה. בית הדין קבע כי עדותה לבדה אינה מספיקה כדי למלא את החסר, במיוחד כאשר מדובר בפרק זמן משמעותי.

פסק הדין אינו קובע שהתובעת בהכרח עסקה בעניין פרטי מסוים. הוא גם אינו מאמץ כעובדה את הרישום של העובדת הסוציאלית על ביקור אצל אחותה. ההכרעה צרה יותר: התובעת לא הוכיחה שהפסקת הדרך נועדה לעבודה. לכן, לפי הכללים החלים על תאונה בדרך, אותה הפסקה נחשבת להפסקה וסטייה של ממש שמנתקת את הרצף שבין המשימה העסקית לבין התאונה.

בית הדין הדגיש את ההבדל בין יציאה מן העבודה לצורך משימה חיצונית לבין מצב שבו לאחר סיום אותה משימה עובר זמן ממושך שלא הוכחה מטרתו. אילו היה מוכח שהתובעת המשיכה לעבוד מן המכונית, התוצאה המשפטית הייתה יכולה להיבחן על בסיס תשתית אחרת. אולם בהיעדר שיחות, תיעוד, מסמכים או עדויות תומכות, לא ניתן היה לקבוע שהשהייה היא חלק מן העבודה רק מפני שהתובעת הגדירה את רכבה כ"משרד נייד".

ברקע ההליך עמדה גם העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר תחילה באירוע ולאחר מכן שינה את החלטתו בעקבות מידע נוסף שהתקבל אצלו. בית הדין לא ביסס את פסק הדין על עצם שינוי העמדה ולא קבע כי הרישום הרפואי המאוחר הוא שמכריע את המחלוקת. הוא בחן מחדש את התשתית שהובאה לפניו וקבע שהכשל נמצא כבר בגרסת העבודה עצמה: חסרה ראיה שמסבירה ומוכיחה את פרק הזמן שבין שתי נקודות הזמן.

בית הדין גם לא קיבל את האפשרות שהיות החברה עסק משפחתי או העובדה שהתובעת בעלת מניות בה מקימות כשלעצמן זיקה לעבודה. המבחן שנדרש היה קונקרטי: האם התאונה אירעה תוך כדי מסלול שנועד לעבודה. לשם כך היה צורך לקשור את השהייה הארוכה למשימות ממשיות, ולא די בקשר הכללי של התובעת לחברה או בכך שהנסיעה החלה מלכתחילה לצורך גביית המחאות.

בסופו של דבר קבע בית הדין כי התאונה אינה תאונת עבודה ודחה את התביעה. לא נפסקו הוצאות. ההכרעה נשענה על אי הוכחת הקשר לעבודה בפרק הזמן הממושך שבין סיום איסוף ההמחאות לבין התאונה, ולא על קביעה חיובית היכן הייתה התובעת או מה עשתה בזמן הזה. מספר התיק: ב"ל 37879-11-25.