תאונה שבה נפגע מערבל בטון הובילה למחלוקת כספית בין בעל המשאית לבין הראל חברה לביטוח וחברת וילאר נכסים. השתיים לא חלקו על אחריותן לתאונה, אך סירבו לשלם את מלוא הנזק שנקבע בידי שמאי התובע. השאלה שהכריעה את התיק הייתה ממוקדת: האם אפשר לתקן את בית הממיר הקטליטי, או שיש להחליף את הממיר כולו.
בית משפט השלום בבאר שבע קיבל את התביעה במלואה וחייב את הראל ואת וילאר נכסים לשלם לבעל המשאית 54,055.47 שקל. לפסק הדין נוספו הוצאות משפט בסך 3,000 שקל ושכר טרחת עורך דין בסך 7,000 שקל. התובע דרש תחילה 73,164 שקל. הסכום כלל נזק ישיר בסך 72,164 שקל, לפי חוות דעת שמאי שהגיש, וכן 1,000 שקל עבור שכר השמאי. לפני הגשת התביעה שילמה הראל שני סכומים חלקיים, 17,487.78 שקל ו-1,620.75 שקל. ההליך הוגש בגין היתרה שנותרה במחלוקת. לפי חוות הדעת מטעם התובע, בתאונה ניזוקו תושבת הממיר הקטליטי ופנל המגן, וגם הממיר עצמו נפגע. השמאי קבע כי לא ניתן או לא כדאי לתקן את הממיר, ולכן יש להחליפו בממיר משומש.
השמאי מטעם הנתבעות הגיע למסקנה מצומצמת יותר. הוא אישר תשלום עבור תיקון בית הממיר בלבד. עם זאת, בחוות דעתו הוסיף כי אם המשאית תועבר למוסך מורשה, ולאחר פירוק יימצא שגם הממיר עצמו ניזוק, יהיה מקום לשקול מחדש את הפרשי התשלום. לאחר שמיעת העדויות וסיכומי הצדדים הציע בית המשפט להעביר את המשאית לבדיקה במוסך מורשה של יבואן הרכב. מטרת הבדיקה הייתה לקבל תשובה מקצועית בשאלה אם אפשר לתקן את הממיר או שיש צורך להחליפו. בעל המשאית הסכים לבדיקה. הראל ווילאר נכסים התנגדו לה וטענו כי מוסכי היבואן אינם מתקנים חלקים מסוג זה אלא מחליפים אותם. הן ביקשו שהבדיקה תיערך במוסך המתמחה בתיקון בתי ממירים או במכון אגזוזים. הרשמת הבכירה מיטל פרי לא קיבלה את התנגדותן. בפסק הדין נקבע כי הנתבעות לא הסבירו מדוע מוסך מורשה, בעל ידע והכשרה לטיפול במשאית, עדיף פחות ממוסך שאינו מורשה ושמומחיותו בסוג הרכב לא הוכחה
בית המשפט העדיף את הסברו של שמאי התובע, שלפיו הממיר והמזרק מותקנים כיחידה אחת בתוך הדוד. לדבריו, פתיחת הדוד אינה מאפשרת לסגור אותו מחדש באופן שמאפשר תיקון תקין. הרשמת קבעה כי טענת הנתבעות, שלפיה מוסכי היבואן מחליפים את החלק ואינם מתקנים אותו, תומכת למעשה בעמדה זו. נקודת מפתח נוספת הייתה הסתירה בין התנגדות הנתבעות לבדיקה לבין חוות הדעת של השמאי מטעמן. אותו שמאי הציע בעצמו לבדוק את המשאית במוסך מורשה אם תתעורר מחלוקת בשאלת הנזק לממיר. בפסק הדין נקבע כי הנתבעות אינן יכולות לאמץ עמדה אחת באמצעות המומחה מטעמן, ולאחר מכן להעלות עמדה הפוכה כדי למנוע את הבדיקה. בית המשפט החיל בעניין זה את דוקטרינת ההשתק השיפוטי, שנועדה למנוע מבעל דין להציג עמדות סותרות במהלך ההליך. הרשמת פרי קבעה כי סירובן של הראל ושל וילאר נכסים לשתף פעולה עם הבדיקה המקצועית החליש את הגנתן. מאחר שהתובע הסכים לבדיקה והנתבעות דחו אותה, בית המשפט הכריע על יסוד הראיות שכבר הוגשו וקיבל את עמדת התובע.
הנתבעות ניסו לבסס את הגנתן גם על כך שהמשאית עברה מבחן רישוי שנתי לאחר התאונה. לטענתן, מעבר המבחן מלמד כי הממיר היה תקין. בית המשפט לא בחן את הטענה לגופה, משום שהיא לא הופיעה בכתב ההגנה והועלתה רק בשלב ההוכחות. נקבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, כלומר בהוספת טענה עובדתית ומקצועית חדשה לאחר שההליך כבר החל. הרשמת ציינה כי העלאת הטענה בשלב מאוחר לא אפשרה לתובע להיערך אליה מראש ולהביא ראיות מתאימות, ולכן פגעה בזכויותיו הדיוניות. בסיום ההליך חויבו הראל ווילאר נכסים, ביחד ולחוד, לשלם את מלוא סכום התביעה, 54,055.47 שקל. לסכום תתווסף ריבית שקלית כדין מיום הגשת התביעה, 24 במרץ 2025, ועד התשלום בפועל.
ההכרעה מבהירה את החשיבות המעשית של שיתוף פעולה עם בדיקה אובייקטיבית שמציע בית המשפט, בייחוד כאשר היא תואמת את חוות הדעת שהגיש המומחה מטעם הצד המתנגד. היא גם ממחישה את הסיכון שבהעלאת טענה מהותית רק בשלב ההוכחות, במקום לכלול אותה כבר בכתב ההגנה. תאד"מ 62354-03-25, בית משפט השלום בבאר שבע. פסק הדין ניתן ביום 25 ביולי 2026.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.