בית משפט השלום בראשון לציון חייב את ע.ע. אבו ראס חברה לעבודות בניין ופיתוח בע"מ לשלם 580,296 שקל למ.א.מ.ש. ייצור והתקנות בע"מ, שביצעה עבודות חיפוי בפרויקט להקמת בית ספר בשכונת האירוס בראשון לציון. השופטת ליאת ירון קבעה כי אף שהטיוטה האחרונה בין החברות לא נחתמה בידי שתיהן, התנהלותן לפני העברת הטיוטה ואחריה יצרה חוזה מכללא. אבו ראס חויבה גם בשכר טרחת עורך דין בסך 75 אלף שקל ובהוצאות בסך 20 אלף שקל. רכיב נפרד עבור התקנת תאי שירותים ומקלחות נדחה.
צריכים עו"ד?
החברה הכלכלית לראשון לציון פרסמה בשנת 2016 מכרז להקמת בית ספר בן 24 כיתות. אבו ראס זכתה במכרז ונחתם עמה הסכם בתמורה שנקבעה מראש לפי שני שלבים. היא התקשרה בהסכם "גב אל גב" עם אמיר קדימה ובניו (2014) בע"מ, שקיבלה על עצמה את ביצוע הפרויקט. אמיר קדימה התקשרה לאחר מכן עם מ.א.מ.ש, העוסקת באספקה ובהתקנה של לוחות חיפוי ובייצור תאי שירותים.
היקף עבודות החיפוי הוערך תחילה בכ-870 אלף שקל בתוספת מע"מ, ובהמשך תוקן בכתב יד ל-900 אלף שקל. נקבעו מחירים של 550 שקל למטר רבוע עבור לוחות צבעוניים ו-570 שקל למטר רבוע עבור לוחות בגוון עץ, וכן מנגנון תשלומים לפי שלבי הביצוע ומדידה סופית. במסגרת המחאת זכות קיבלה מ.א.מ.ש מן החברה הכלכלית 585 אלף שקל כולל מע"מ כמקדמה.
התביעה הוגשה נגד שלוש חברות. נגד אמיר קדימה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, אך מ.א.מ.ש מסרה שלא הצליחה לגבות ממנה דבר. התביעה נגד החברה הכלכלית נדחתה בפסק דין קודם ללא צו להוצאות. לכן ההכרעה הנוכחית התמקדה רק בשאלה אם אבו ראס עצמה התחייבה לשלם ומהו הסכום המגיע ממנה.
בפברואר 2018 נקלעה אמיר קדימה לקשיים כלכליים והפסיקה לעמוד בהתחייבויותיה. מ.א.מ.ש הודיעה שהיא משעה את העבודות עד להסדרת התשלום. לאחר מכן נערכו פגישות עם נציגי אבו ראס. מ.א.מ.ש טענה שבאותן פגישות התחייבה אבו ראס לשלם לה עבור המשך העבודה, וכי נאמר לה: "מרגע זה ואילך אני עובד ישירות מול אבו ראס אשר אחראית לכך שהתובעת תקבל את כספה". לדבריה, רק על יסוד ההתחייבות הזאת חזרה לעבוד והשלימה את החיפוי.
אבו ראס משכה לטובת מ.א.מ.ש שני שיקים בסכום כולל של 201,544 שקל, שנפרעו. בהמשך החליפו החברות טיוטות הסכם. בטיוטה האחרונה, שנשלחה במאי 2018 בידי אבו ראס, היא הוגדרה כמזמין ומ.א.מ.ש כקבלן. נקבע שתנאי ההסכם המקורי עם אמיר קדימה יחולו בין החברות, שההתחשבנות תיעשה לפי המדידה הסופית ושמ.א.מ.ש תשלים את העבודות עד המועד שנקבע.
מ.א.מ.ש טענה שמנהלה חתם על הטיוטה, אך לא נשאר בידיה עותק חתום. אבו ראס הכחישה שהטיוטה נחתמה וטענה ש"לא נכרת כל הסכם" בינה לבין קבלנית החיפוי, לא בכתב ולא בדרך אחרת. לדבריה, התנהל משא ומתן שלא הבשיל, ומ.א.מ.ש המשיכה לעבוד מכוח ההסכם שלה עם אמיר קדימה, שהייתה ונותרה הגורם החייב בתשלום.
אבו ראס טענה שהמחאת הזכות והשיקים נועדו רק לסייע לאמיר קדימה ולקדם את הפרויקט, ולא יצרו התקשרות ישירה. לטענתה, התשלומים נזקפו בספריה לזכות אמיר קדימה, והיא עצמה שילמה לקבלנית הראשית סכומים ביתר. עוד טענה שמעורבות נציגיה נועדה להחיש את הביצוע לאחר שהחברה הכלכלית התריעה על עיכובים, ולא לקבל על עצמה את חובות הקבלנית כלפי ספקיה.
מ.א.מ.ש טענה מנגד שהפגישות, התכתובות, השיקים והטיוטות הראו התחייבות ברורה של אבו ראס. היא הציגה תכתובות שבהן נציג אבו ראס ביקש לאשר את הכמות הסופית שתהווה בסיס ל"התחשבנות בינינו", אישר הזמנה של לוח חלופי והתערב בשאלות הנוגעות לבמות הרמה, חשמל, גישה למבנים ולוחות זמנים. החברה טענה שגם לאחר המסירה העבירה לאבו ראס טבלת מדידות וחשבון סופי.
בית המשפט קבע שחוזה אינו חייב להיערך בכתב, כל עוד מתקיימים הצעה, קיבול, גמירות דעת ומסוימות. קיבול יכול להילמד גם ממעשה או מהתנהגות. הטיוטה שניסחה אבו ראס הייתה ברורה וניתנת לאכיפה: היא הגדירה את הצדדים, אימצה את מנגנון התשלום, חייבה את מ.א.מ.ש להשלים את העבודה וקבעה מדידה והתחשבנות סופיות.
השופטת קבעה שגם אם מנהל מ.א.מ.ש לא חתם בפועל על הטיוטה, מכלול ההתנהלות יצר חוזה מכללא. הפגישות לאחר קריסת אמיר קדימה, השיקים, חילופי הטיוטות, העבודה השוטפת והמשך הביצוע לימדו על מפגש רצונות ועל כוונה להתקשר ישירות. מ.א.מ.ש השלימה את העבודות לשביעות רצון אבו ראס והחברה הכלכלית, בעוד אבו ראס קיבלה את מלוא התמורה עבור הפרויקט.
משקל ניתן גם לכך שבעל שליטה ומנכ"ל באבו ראס, שלפי גרסת מ.א.מ.ש נכח בפגישה והתחייב לתשלום, לא מסר תצהיר ולא העיד. בית המשפט קבע שהימנעותו פועלת לחובת אבו ראס. גם יומני העבודה לא הוצגו, והחברה ויתרה על עדותו של מנהל פרויקט מטעמה. מנגד, שני עדים מטעם מ.א.מ.ש שכבר לא עבדו אצלה נמצאו נטולי אינטרס ותמכו בגרסתה.
בית המשפט קבע שאבו ראס הפרה את החוזה כאשר לא שילמה את התמורה עבור השלמת עבודות החיפוי. נוסף על העילה החוזית נקבעה גם עשיית עושר ולא במשפט: עבודות מ.א.מ.ש היו חלק הכרחי מן הפרויקט, אבו ראס קיבלה מן החברה הכלכלית את מלוא התשלום, ולא הוכיחה שהתמורה עבור עבודות החיפוי שולמה לאמיר קדימה. אילו מ.א.מ.ש לא הייתה משלימה את העבודה, אבו ראס הייתה נדרשת לשכור קבלן אחר.
לפי המדידות הותקנו 2,080.02 מטרים רבועים של לוחות, מהם 760.64 מטרים רבועים בגוון עץ ו-1,319.38 מטרים רבועים של לוחות צבעוניים. אבו ראס לא הציגה חישוב חלופי ולא סתרה את המדידות. יתרת התמורה בגין החיפוי הועמדה על 580,296 שקל נכון להגשת התביעה. לעומת זאת נדחתה הדרישה עבור תאי השירותים והמקלחות, משום שעבודות אלה הושלמו לפני התגבשות החוזה הישיר ואבו ראס לא התחייבה לשלם עבורן. מספר התיק: ת"א 31784-07-20.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.