בית משפט השלום בחיפה זיכה מחמת הספק עורכת דין שהואשמה בזיוף הסכם שכר טרחה, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה, לאחר שקבע כי אמנם הוכחה חפיפה מלאה בין שתי חתימות – אך לא הוכח מי ביצע את פעולת ההעתקה. הכרעת הדין קבעה כי גרסת ההגנה שלפיה הלקוחה היא שהביאה הסכם שכבר נשא את חתימתה אינה משוללת יסוד, וכי מחדלי חקירה מהותיים פגעו ביכולת לברר את האמת ולשלול את האפשרות החלופית.
עורכי הדין שלנו
הנאשמת, עורכת הדין סופיה שלומוב, ייצגה החל מ-2015 את המתלוננת אביבה רווה במספר הליכים. בנובמבר 2017 סוכם כי עורכת הדין תייצג אותה גם בתביעת לשון הרע, ובאותו מועד שילמה המתלוננת 20 אלף שקל כשכר טרחה. באוקטובר 2018 הוגשה התביעה, אולם לאחר שהמתלוננת עיינה בה התגלעה מחלוקת בין השתיים והיא ביקשה להפסיק את הייצוג ולקבל בחזרה את מלוא שכר הטרחה או חלק ממנו. עורכת הדין סירבה.
למחרת פגישה טעונה בין השתיים הגישה המתלוננת תלונה ללשכת עורכי הדין. כחודש לאחר מכן השיבה עורכת הדין לתלונה וצירפה הסכם שכר טרחה מיום 27 בנובמבר 2017, ובו סעיף שלפיו אם הלקוחה תפסיק את הטיפול לאחר הגשת התביעה, תפעל בניגוד לייעוץ המשפטי או תסתיר מידע מהותי – מלוא שכר הטרחה יישאר בידי עורכת הדין. לפי כתב האישום, המסמך הזה זויף באמצעות העתקת צילום של חתימת המתלוננת ממסמך קודם והדבקתו על הסכם שכר הטרחה.
הפרקליטות טענה כי עורכת הדין עשתה שימוש בהסכם גם כדי להביא לדחיית התלונה בלשכת עורכי הדין וגם במסגרת תביעה אזרחית שהגישה המתלוננת להחזר שכר הטרחה. לשיטת התביעה, המניע לזיוף היה ברור: יצירת מסמך שיסייע להצדיק את השארת 20 אלף השקלים בידי עורכת הדין ולחזק את עמדתה בשני ההליכים.
אחת הראיות המרכזיות הייתה חוות דעת של מומחית מז"פ בתחום המסמכים והחתימות. חוות הדעת קבעה שקיימת חפיפה מלאה בין חתימת המתלוננת על מסמך מוקדם לבין החתימה שעל הסכם שכר הטרחה. המשמעות הייתה שלשתי החתימות מקור משותף וכי לפחות אחת מהן הועתקה. אלא שחוות הדעת לא קבעה מי ביצע את ההעתקה, באיזה מחשב נעשתה, מתי בוצעה או מי החזיק בקובץ בזמן הרלוונטי.
התביעה ביקשה להשלים את החסר באמצעות גרסת המתלוננת. היא הכחישה שחתמה על הסכם שכר הטרחה וטענה כי בפגישה שבה שילמה 20 אלף שקל חתמה רק על מסמך אחר, בכתב יד, שבו אישרה שהיא מודעת לכך שסיכויי תביעת לשון הרע נמוכים. לדבריה, את הסכם שכר הטרחה ראתה לראשונה רק לאחר שעורכת הדין צירפה אותו לתשובתה ללשכת עורכי הדין.
המאשימה טענה כי יש לתת אמון בגרסת המתלוננת וכי גרסת עורכת הדין השתנתה לאורך הדרך בכל הנוגע לאופן שבו הגיע אליה ההסכם החתום. בנוסף הפנתה לכך שלעורכת הדין היה לכאורה מניע כלכלי ברור להציג מסמך התומך בזכותה להשאיר אצלה את מלוא שכר הטרחה. מבחינת התביעה, העובדה שהמסמך המוקדם יותר נמסר למשטרה על ידי עורכת הדין והעובדה שהחתימות חופפות הובילו למסקנה שהחתימה על ההסכם הועתקה ממנו בשלב מאוחר יותר.
ההגנה הציגה תרחיש חלופי. לטענתה, עורכת הדין שלחה ללקוחה מראש טיוטת הסכם, והלקוחה הגיעה לפגישה כשהמסמך כבר חתום. ההגנה טענה כי ייתכן שהמתלוננת עצמה העתיקה את חתימתה ממסמך אחר להסכם, בין אם בכוונה ובין אם בדרך שאינה בהכרח חלק מתוכנית פלילית. לצורך כך הצביעה ההגנה על כך שהמתלוננת למדה עיצוב גרפי ותוכנות המאפשרות העתקה ועיבוד של תמונות ומסמכים, ולכן היו לה הידע והיכולת הטכנית לבצע פעולה כזאת.
בית המשפט לא אימץ את תיאוריית ההגנה כעובדה מוכחת, אך קבע כי אין צורך בכך כדי לזכות. השאלה במשפט פלילי אינה איזו משתי הגרסאות "יותר סבירה", אלא האם התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר שעורכת הדין היא שביצעה את ההעתקה. בהכרעת הדין נקבע כי שתי האפשרויות נותרו אפשריות, וכי גם אם גרסת המתלוננת הייתה נראית סבירה יותר – דבר שבית המשפט הבהיר שאינו קובע – לא היה בכך לבדו כדי לעמוד ברף הפלילי.
למסקנה הזו הצטרפו קשיים שמצא בית המשפט בעדות המתלוננת. במהלך ההליך התברר כי ביחס למסמכים אחרים היא העלתה בעבר טענות זיוף וחזרה בהן לאחר מכן. עלו גם סתירות בנוגע למסמכים שראתה, לזיכרונה ולאופן שבו זיהתה את החפיפה בין החתימות. בית המשפט לא קבע שהמתלוננת היא זו שביצעה את ההעתקה, אך מצא שהסתירות מקשות לקבוע ממצאים חד-משמעיים על בסיס עדותה בלבד.
מרכיב מרכזי נוסף בזיכוי היה אופן ניהול החקירה. בית המשפט קבע שהמשטרה לא ביצעה שורה של פעולות בסיסיות שנדרשו כדי לבדוק את גרסת עורכת הדין. לא נבדק אם למתלוננת היה מחשב או נגישות למחשב ותוכנות גרפיות; לא נתפסו או נבדקו מחשבים של הצדדים כדי לברר מתי נוצר הקובץ ומה נעשה בו; לא נבדק אם במחשב של עורכת הדין היו תוכנות שאפשרו העתקת חתימה; ולא נעשתה בדיקה אם המסמך שממנו הועתקה החתימה נסרק למחשב שלה.
בנוסף, המשטרה לא פעלה לקבלת מלוא תכתובות הדואר האלקטרוני וההתכתבויות בין השתיים, אף שהן יכלו ללמד האם טיוטת הסכם שכר הטרחה נשלחה למתלוננת לפני הפגישה. החקירה גם לא בדקה בזמן אמת את טענת עורכת הדין שלפיה הלקוחה קיבלה את הטיוטה מראש והגיעה עם הסכם חתום. בהכרעת הדין הודגש כי חובת המשטרה אינה מסתכמת באיסוף ראיות המחזקות את החשד, אלא כוללת גם בדיקה ממשית של גרסת החשוד וניסיון לאמת או להפריך אותה.
המשמעות של המחדלים הייתה מעשית. כמעט עשור לאחר האירועים, כשעורכת הדין נדרשה להציג את הגנתה בבית המשפט, כבר לא ניתן היה לצפות ממנה לשמור את כל הדואר האלקטרוני או לאתר מידע דיגיטלי שהמשטרה הייתה יכולה לאסוף בזמן אמת. בית המשפט קבע כי נטל ההוכחה אינו עובר לנאשמת רק משום שבחלוף שנים היא מתקשה להמציא ראיות שהחקירה הייתה אמורה לאסוף בתחילתה.
בסיכום הכרעת הדין נקבע כי הראיה היחידה שניתן לקבוע לגביה ממצא חד היא שקיימת חפיפה בין החתימות וכי למתלוננת היו כישורים וידע טכני לבצע העתקה. מכאן לא ניתן היה להגיע למסקנה מעבר לספק סביר שעורכת הדין היא שהעתיקה את החתימה. בית המשפט קבע כי מחדלי החקירה נגעו "לליבת הגנתה" של הנאשמת ופגעו בה פגיעה של ממש.
התוצאה הייתה זיכוי מחמת הספק מכל העבירות שיוחסו לעורכת הדין: זיוף בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ניסיון לקבל דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף. פסק הדין אינו קובע מי בפועל העתיק את החתימה. הוא קובע דבר מצומצם אך מכריע במשפט פלילי: לאחר הראיות שנאספו – ובעיקר אלה שלא נאספו – לא ניתן היה להוכיח מעבר לספק סביר שעורכת הדין היא שעשתה זאת.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.