בית משפט השלום בבאר שבע גזר 14 חודשי מאסר בפועל על תושב אזור יהודה ושומרון שהודה כי שהה בישראל שלא כדין במשך תשעה חודשים רצופים, וביום שבו נתפס גם הסיע ברכב שני תושבי האזור שלא היו בידיהם היתרי כניסה או שהייה. השופט אריה דורני-דורון קבע כי צירוף השהייה הממושכת ועבירת ההסעה מצדיק מתחם כולל של 11 עד 22 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס של 15 אלף עד 30 אלף שקל. נוסף למאסר הוטלו חמישה חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון על תנאי ל-24 חודשים, קנס של 20 אלף שקל והתחייבות של 5,000 שקל.
לפי כתב האישום המתוקן שבו הודה הנאשם, ב-21 בינואר 2026, סמוך לשעה 8:00, הוא נהג ברכב מסוג קיה בעיר אופקים, בסמוך לרחוב עפרוני. ברכב נסעו שני נאשמים נוספים, שגם הם תושבי אזור יהודה ושומרון וללא אישור כניסה או שהייה בישראל. הנאשם עצמו היה ללא אישור כדין, ולפי עובדות כתב האישום שהה בישראל ברציפות במשך תשעה חודשים עד למועד תפיסתו. הוא הורשע בעבירות של כניסה או שהייה בישראל שלא כדין ושל הסעת תושב זר השוהה שלא כדין.
ההליך התקיים לאחר תיקון לחוק הכניסה לישראל שנכנס לתוקף באפריל 2024 והחמיר את ההתייחסות לעבירות הקשורות בהסעה, הלנה והעסקה של שוהים שלא כדין. בית המשפט הקדיש חלק נרחב מגזר הדין למשמעות התיקון ולכך שהמחוקק ביקש לשנות את נקודת האיזון הענישתית. השופט הדגיש כי בעת קביעת העונש יש לבחון בנפרד את חומרת השהייה הממושכת ואת חומרת ההסעה, ולא להתייחס לשני המעשים כאילו הם שקולים למקרה קצר של כניסה ללא היתר.
המאשימה טענה כי יש לקבוע מתחם כולל של 11 עד 22 חודשי מאסר בפועל ולמקם את הנאשם בשליש התחתון של המתחם. היא הדגישה את משך השהייה, תשעה חודשים, ואת העובדה שלא מדובר רק בשוהה שנמצא בישראל אלא במי שגם הסיע שני שוהים נוספים. לצד המאסר ביקשה מאסר על תנאי ארוך, התחייבות וקנס שלא יפחת מ-10,000 שקל. במסגרת ההסכמות לתיקון כתב האישום ביקשה גם רכיבים מותנים הנוגעים לרישיון הנהיגה.
ההגנה ביקשה להימנע מהחמרה אוטומטית. היא טענה שאין לקבוע את העונש לפי "נוסחה מתמטית", אלא "לתפור את העונש ההולם בנסיבות העניין", וביקשה למנוע פער בלתי מוצדק בין הנאשם לבין שני הנאשמים האחרים. הסנגור הפנה לכך שבעניינם של האחרים הושגו הסדרים סגורים, והציג את נסיבותיהם לצורך השוואה. הוא ביקש להעמיד את המאסר על תקופה שאינה עולה על תשעה חודשים או על תקופת המעצר שכבר רוצתה, וטען כי יש להביא בחשבון את נסיבות המשפחה ואת הרקע לשהייה.
בית המשפט לא קיבל את בקשת ההגנה להשוות באופן מלא בין הנאשמים. הוא ציין שהנאשם שלפניו הורשע לא רק בשהייה שלא כדין אלא גם בהסעה של שני שוהים, ושמשך שהייתו היה תשעה חודשים רצופים. לכן יש הבדל רלוונטי בין עניינו לבין עניינם של האחרים. לצד זאת, השופט בחן את עקרון אחידות הענישה והשתמש בעונשים שנקבעו לאחרים כאחד הנתונים, בלי לראות בהם תקרה מחייבת.
לגבי עבירת השהייה בלבד קבע בית המשפט כי תשעה חודשים רצופים הם נסיבה חמורה החורגת מן המקרים של שהייה קצרה. השופט קבע מתחם של שישה עד 14 חודשי מאסר בפועל לעבירת השהייה בנסיבות אלה. ביחס להסעה הביא בחשבון את תיקון החוק, שהכפיל את העונש המרבי וקבע עונש מזערי של רבע מן העונש המרבי, כאשר חלק מן העונש המזערי יכול להיות מותנה בהתאם לדין. צירוף שני הרכיבים הוביל למתחם הכולל של 11 עד 22 חודשי מאסר בפועל.
גם הקנס נבחן בנפרד. בית המשפט קבע שאין דין מי שנכנס לישראל ליום עבודה אחד כדין מי ששהה תשעה חודשים ובנוסף הסיע שני שוהים אחרים. על בסיס הוראות החוק והנסיבות קבע השופט מתחם קנס של 15 אלף עד 30 אלף שקל. בתוך הטווח מצא למקם את הקנס ברף הבינוני, 20 אלף שקל.
בקביעת העונש בתוך המתחם בחן בית המשפט את הודאת הנאשם ואת החיסכון בזמן השיפוטי, לצד משך השהייה והצטרפות עבירת ההסעה. השופט קבע כי יש למקם את העונש בחלק הנמוך של המתחם אך לא בתחתיתו. לפי החישוב העונשי שהציג, מיקום של שבעה חודשי מאסר ביחס לשהייה, יחד עם רכיב מתאים לעבירת ההסעה, מביא לעונש כולל של 14 חודשי מאסר בפועל.
בית המשפט התייחס גם לשאלת פסילת רישיון הנהיגה. המאשימה לא עתרה לפסילה בפועל, ולכן השופט קבע שלא יטיל רכיב כזה. עם זאת, הוטלה פסילה על תנאי למשך 24 חודשים, לתקופה של שלוש שנים ממועד השחרור, אם הנאשם יעבור עבירות שנקבעו בגזר הדין. בית המשפט ציין במפורש כי המאשימה לא עתרה לפסילה בפועל של הרישיון.
המאשימה ביקשה לצד המאסר גם "קנס לפחות של 10,000 ₪", אך בית המשפט קבע כי נסיבות השהייה הממושכת וההסעה מצדיקות מתחם קנס גבוה יותר, של 15 אלף עד 30 אלף שקל. השופט הסביר כי אין להשוות את מצבו של מי ששהה בישראל תשעה חודשים ברציפות לזה של מי שנתפס לאחר שהייה קצרה, ובוודאי לא כאשר מצטרפת לכך הסעה של שני שוהים נוספים.
בדיון על עונש המינימום לעבירת ההסעה קבע בית המשפט כי אין לבצע צבירה מתמטית אוטומטית של כל רכיב. עם זאת, גם אין להתעלם מן העבירה הנוספת בתוך מתחם משותף. לכן בחר השופט במה שתיאר כצבירה יחסית: רף שמבטא גם את חומרת השהייה הארוכה וגם את עונש המינימום שנקבע להסעה. גישה זו היא שהובילה למתחם הכולל של 11 עד 22 חודשים ולמיקום העונש על 14 חודשים.
בסופו של דבר נגזרו על הנאשם 14 חודשי מאסר בפועל. נוסף לכך הוטלו חמישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רישיון על תנאי למשך 24 חודשים, קנס של 20 אלף שקל והתחייבות של 5,000 שקל להימנע מן העבירות שנקבעו. בית המשפט לא הטיל פסילת רישיון בפועל. מספר התיק: ת"פ 79069-01-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.