בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת דחה על הסף מחמת התיישנות תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי נגד אבן קיסר בע"מ, בסך 50 אלף שקל, בגין גמלאות ששולמו לעובד שמחלת הסיליקוזיס שלו הוכרה כמחלת מקצוע. השופט הבכיר יוסף סוהיל קיבל את בקשת אבן קיסר וקבע כי מרוץ ההתיישנות החל לכל המאוחר בנובמבר 2014, ואם לא קודם לכן באוגוסט אותה שנה, כאשר כבר היה בידי הנפגע "קצה החוט" הנדרש לקיומו של נזק ולקשר לחשיפה לסיליקה. התביעה הוגשה ביוני 2024, ולכן נקבע כי התיישנה. המוסד לביטוח לאומי חויב בהוצאות של 4,500 שקל.
צריכים עו"ד?
המוסד לביטוח לאומי הגיש את התביעה כתביעה שיבובית, לאחר ששילם גמלאות לעובד שמחלתו הוכרה כמחלת מקצוע. לפי התביעה, אבן קיסר הייתה יצרנית, משווקת או ספקית של מוצרי אבן וקוורץ שבהם נעשה שימוש במקום עבודתו של הנפגע, והמוסד ביקש להיפרע ממנה בגין הגמלאות ששילם. הסכום שנתבע בהליך עמד על 50,000 שקל. אבן קיסר לא ביקשה הכרעה לגוף טענות האחריות בשלב זה, אלא סילוק התביעה על הסף בטענה שחלפה תקופת ההתיישנות.
מן העובדות שפורטו בפסק הדין עלה כי כבר בשנת 2014 התעוררו אצל העובד ממצאים רפואיים שהובילו לבירור הקשור לחשיפה לסיליקה. בסיכום ביקור במרפאה תעסוקתית מ-24 באוגוסט 2014 תועד כי הוסברו לו ממצאי בדיקת CT וכן האפשרויות של סיליקוזיס או סרקואידוזיס. באותו יום נמסר לו מכתב בדבר הרחקה זמנית מעבודה הכרוכה בחשיפה לסיליקה עד להשלמת הבירור. בהמשך, בנובמבר 2014, תועדו נתונים רפואיים נוספים.
בשנת 2015 נבדקו הצילומים פעם נוספת, וב-25 בנובמבר אותה שנה תוארו שינויים אינטרסטיציאליים העשויים להתאים לחשיפה לאבק מזיק ולסיליקוזיס. בשנת 2017 הגיש העובד תביעה למוסד לביטוח לאומי, שנדחתה. לאחר הליך בבית הדין לעבודה הוכרה המחלה כמחלת מקצוע בפסק דין מ-5 ביוני 2021, והמוסד הכיר בה בעקבות זאת, כאשר מועד הפגיעה שנקבע היה 4 בנובמבר 2014. התביעה נגד אבן קיסר הוגשה רק ב-26 ביוני 2024.
אבן קיסר טענה כי זכות השיבוב של המוסד נגזרת מזכותו של הנפגע, ולכן המוסד אינו יכול לקבל תקופת התיישנות ארוכה מזו שהייתה עומדת לעובד עצמו. לטענתה, מועד גילוי הנזק לפי מבחן "קצה החוט" היה בשנת 2014, כאשר העובד ידע על ממצאים רפואיים ועל הקשר האפשרי לחשיפה התעסוקתית. מכיוון שתקופת ההתיישנות הרגילה בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, לשיטתה התביעה התיישנה שנים לפני שהוגשה.
המוסד לביטוח לאומי ביקש לדחות את הבקשה. הוא טען בין היתר כי טענת ההתיישנות הועלתה באיחור וכי אין לסלק את התביעה על הסף. לגוף העניין טען כי אין להתחיל את המרוץ מממצאים ראשוניים או מחשד בלבד. לשיטתו, "מועד גילוי הנזק הוא ביום 05.06.2021", מועד פסק הדין של בית הדין לעבודה שהכיר במחלת המקצוע, ולחלופין יש לראות ב-25 בנובמבר 2015 את מועד הגילוי הראשון. המוסד העלה גם טענות לתקופת התיישנות ארוכה יותר מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי.
בית המשפט דחה תחילה את הטענה הדיונית נגד העלאת ההתיישנות. נקבע כי אבן קיסר העלתה את הטענה בהזדמנות הראשונה במסגרת כתב ההגנה, ולכן לא איבדה את זכותה להסתמך עליה. לאחר מכן בחן השופט את מועד תחילת המרוץ. הוא ציין כי לפי חוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות בתביעה שאינה במקרקעין היא שבע שנים, וכי כאשר מדובר בנזק שמתגלה באיחור, אין צורך להמתין לאבחנה סופית ומוחלטת אם כבר קיימים נתונים שמקימים את אותו "קצה חוט" הנדרש להגשת תביעה ולבירור נוסף.
השופט סוהיל קבע כי באוגוסט 2014 העובד כבר ידע על ממצאי ה-CT, על האפשרות שמדובר בסיליקוזיס ועל הקשר לחשיפה לסיליקה, ואף הורחק זמנית מחשיפה תעסוקתית עד לתום הבירור. לשיטת בית המשפט, די בנתונים אלה כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות, גם אם עדיין הייתה אי ודאות בין שתי אבחנות אפשריות. לכל המאוחר, קבע השופט, המרוץ החל בנובמבר 2014. לכן שבע השנים הסתיימו בנובמבר 2021.
בית המשפט הוסיף כי גם אם תתקבל לצורך הדיון עמדתו החלופית של המוסד, שלפיה האבחנה הראשונה שניתן לבסס עליה גילוי נזק הייתה רק ב-25 בנובמבר 2015, התוצאה אינה משתנה: שבע השנים היו מסתיימות בנובמבר 2022, בעוד שהתביעה הוגשה ביוני 2024. לכן לא היה צורך להכריע בשאלה איזו משתי נקודות הזמן המוקדמות היא המדויקת, שכן לפי שתיהן התביעה התיישנה.
נדחתה גם הטענה שלפיה עומדת למוסד תקופת התיישנות של 15 שנים מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. בית המשפט קבע שההארכה שנקבעה בסעיף חלה על "מבטחים" כהגדרתם בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים, כלומר על מי שמחזיק ברישיון מבטח ישראלי או זר. אבן קיסר, כך נקבע, אינה חברת ביטוח מורשית אלא חברה מסחרית המייצרת משטחי שיש, ולכן הוראת ההארכה אינה חלה עליה.
הכרעה נוספת שנדרשה הייתה טענת המוסד לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, הקובע מגבלה של עשר שנים במקרים שבהם הנזק לא התגלה ביום שבו אירע. המוסד טען שאם מועד היווצרות הנזק הוא ביולי 2014, התביעה שהוגשה ביוני 2024 עדיין נמצאת בתוך עשר השנים. בית המשפט הסביר כי ההסדר שבפקודת הנזיקין אינו מחליף את תקופת שבע השנים שבחוק ההתיישנות, אלא פועל לצדה. משהנזק כבר התגלה במידה מספקת בשנת 2014, חל מרוץ שבע השנים, ולכן תקרת עשר השנים לא הצילה את התביעה.
השופט גם הדגיש את אופייה של זכות השיבוב: המוסד נכנס בנעלי הנפגע, ולכן טענת התיישנות שהייתה עומדת לנתבעת כלפי הנפגע עומדת לה גם כלפי המוסד. מכאן שמועד תשלום הגמלאות או מועד ההכרה המאוחר של המוסד במחלת המקצוע אינם יוצרים למוסד עילת תביעה חדשה ועצמאית שמתחילה מרוץ חדש.
משמעות ההכרעה היא שהתביעה נדחתה מטעם דיוני של התיישנות, בלי שבית המשפט הכריע אם אבן קיסר אחראית למחלת העובד או אם מתקיימים יתר היסודות שנדרשו לתביעת השיבוב. השופט קבע כי לפי מועד הגילוי שנקבע לכל המאוחר בנובמבר 2014, התביעה הוגשה כשנתיים וחצי לאחר שפקעה תקופת ההתיישנות. הוא הוסיף כי גם לפי החלופה שהציג המוסד, שלפיה הגילוי היה בנובמבר 2015, תקופת שבע השנים הסתיימה בנובמבר 2022 והתביעה שהוגשה ביוני 2024 התיישנה. המוסד לביטוח לאומי חויב לשלם לאבן קיסר הוצאות בסך 4,500 שקל. מספר התיק: ת"א 59599-06-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.