העובד הועבר בין חברות, בית הדין קבע: בית האבות היה מעסיק מן היום הראשון

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי שתי החברות שהפעילו בית אבות בפתח תקווה היו מעסיקותיו של עובד זר מן היום הראשון לעבודתו, במשותף עם חברות כוח האדם שהציבו אותו במקום בתקופות השונות. השופטת ערמונית מעודד ונציגות הציבור אסנת חסיד והילה שאול קבעו כי ההתקשרויות שהוצגו כקבלנות שירות היו למעשה הסכמים לאספקת כוח אדם, וכי לא הוכח שחברות האספקה החזיקו ברישיון כוח אדם. לצד הקביעה הזאת התקבלו חלק מרכיבי התביעה לזכויות סוציאליות, אך תביעה של 100 אלף שקל בגין שעות נוספות נדחתה.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

התובע, עובד זר מרוסיה, הועסק מאוגוסט 2018 עד סוף אפריל 2023 בבית האבות "נאות גיל עוז" בפתח תקווה. בית האבות הופעל בידי מרכז גריאטרי נאות גיל עוז שותפות מוגבלת ונאות גיל עוז גריאטריה (2004) בע"מ. עד ספטמבר 2022 הוצב העובד במקום באמצעות טל-יה ניהול 2016 בע"מ, ומאוקטובר 2022 ועד סיום העבודה באמצעות קריאייטיב פיתוח בע"מ. ההליך נגד טל-יה עוכב לאחר שניתן נגדה צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון.

בסמוך לאחר סיום עבודתו הגיש העובד תביעה בסך של כ-200 אלף שקל. השאלה המרכזית הייתה מי נחשב מעסיקו: לטענתו, כל ההתנהלות בעבודה הייתה מול החברות שהפעילו את בית האבות, ולכן יש לראות בהן מעסיקות. הוא טען גם שחברות ההצבה היו חברות כוח אדם, ושמכוח חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם היה על בית האבות לקלוט אותו לעבודה ישירה. במסגרת המחלוקת על תנאי העבודה טען כי "הוא אינו קורא או כותב בשפה העברית, ולא קיבל הודעה על תנאי עבודתו בשפה המובנת לו".

הנתבעות טענו מנגד כי המעסיקות הבלעדיות היו החברות החיצוניות, שהתקשרו עם בית האבות בהסכם של "מיקור חוץ של פוקנציה ספציפית – כוח עזר", ולא בהסכם לאספקת שירותי כוח אדם. הן טענו כי עבודת התובע התמקדה בניקיון, בהגשת מזון ובסיוע לצוות הסיעודי, ולכן "אין מדובר בתפקיד הנמנה עם ליבת עיסוקו של בית האבות". עוד נטען כי חברת ההצבה היא שקבעה את תנאי העבודה, שילמה שכר, דיווחה לרשויות וניכתה את תשלומי החובה.

בית הדין דחה את הסיווג הזה. ההסכמים בין בית האבות לחברות החיצוניות קבעו תשלום לפי תעריף שעתי עבור כל עובד ובהתאם למספר שעות העבודה שביצע בפועל. לא הוצגו חשבוניות שמלמדות על תמורה גלובלית עבור שירות מוגדר. מנהל בית האבות העיד כי פנה לחברות משום שהיה זקוק לעובדים זרים ואף תיאר אותן כחברות כוח אדם. מנגד, התובע העיד כי טיפל בקשישים וקיבל הוראות מן האח או האחות הראשיים במחלקה, בעוד הקשר שלו עם נציגי החברות החיצוניות התמקד בעיקר בתשלום השכר.

חיזוק נוסף למסקנה נמצא בשינוי גרסה של קריאייטיב פיתוח. בעוד שבכתב ההגנה הוצגה כאחת המעסיקות, בסיכומיה טענה כי הייתה רק "צינור טכני לתשלום שכר" בתקופה קטנה וכי השליטה הייתה בידי בית האבות. בית הדין קבע שהסתירה מחזקת את המסקנה שמתכונת ההתקשרות האמיתית הייתה שונה מזו שתוארה תחילה על ידי הנתבעות.

ההרכב דחה גם את הניסיון להבחין בין צוות סיעודי לבין עובדי כוח עזר. נקבע שלא הוכח שעבודת כוח העזר נמצאת מחוץ לליבת פעילותו של בית האבות, ובכל מקרה לא הוצגה ראיה לשירות עצמאי שסיפקו החברות החיצוניות מעבר לעצם אספקת העובדים. בנוסף, לא הוצג רישיון תקף של קבלן כוח אדם לגבי החברות שהציבו את התובע.

בית הדין הסתמך על סעיף 12א לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם ועל פסיקת בית הדין הארצי שלפיה, כל עוד לא מוכח שמדובר בקבלן כוח אדם מורשה, עשויה לחול החזקה הרואה במשתמש כמעסיקו של העובד. במקרה הזה נקבע כי בית האבות לא עמד בנטל להראות שההתקשרות הייתה עם קבלן מורשה. ההרכב הוסיף כי במקום לקלוט את התובע לאחר תשעה חודשים, הוא הועבר "מיד ליד" בין גורמים שונים, מבלי שהוכח שמי מהם החזיק ברישיון כנדרש.

לכן נקבע ששתי החברות המפעילות את בית האבות היו מעסיקותיו של התובע החל מיום עבודתו הראשון, במשותף עם החברות החיצוניות לפי תקופות ההעסקה אצל כל אחת מהן. לקביעה הזאת הייתה משמעות ישירה לאחריות לתשלום חלק מן הזכויות שנפסקו.

המחלוקת הבאה עסקה בשכר ובתלושים. התובע טען כי קיבל 30 שקל נטו לשעה במזומן, כי לא שולמו לו זכויות מעבר לשכר היסוד וכי חלק מן הניכויים נעשו בגין מגורים ו"עמלת מזומן". הנתבעות טענו כי שולם לו שכר מינימום בתוספת שעות נוספות וזכויות סוציאליות, בהתאם לדוחות נוכחות ולתלושי השכר, וכי הניכויים נעשו כדין.

בית הדין קבע שהנתבעות לא הוכיחו שנמסרה לתובע הודעה על תנאי עבודה בשפה המובנת לו. אמנם הוצגו הודעות בשתי שפות, רוסית ועברית, אך רק במסמך אחד הופיעה חתימה מטושטשת שנחזתה להיות חתימתו, והאדם שלטענת בית האבות מסר את ההודעות לא הובא לעדות. בשל כך עבר הנטל אל הנתבעות להוכיח את תנאי העבודה. בגין אי מסירת הודעה כנדרש נפסק לתובע פיצוי של 2,500 שקל, באחריות משותפת של החברות שנקבעו בפסק הדין.

בהמשך בחן בית הדין את תלושי השכר ומצא פער משמעותי: החל ממאי 2022 הונפקו לתובע תלושים כפולים שבהם שכר הנטו נותר זהה, אך שכר הברוטו והרכיבים הסוציאליים היו שונים. בפסק הדין נקבע כי הנתבעות לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לפערים. עם זאת, ההרכב לא קיבל את גרסת התובע שלפיה שכרו המוסכם היה תמיד 30 שקל נטו לשעה. השכר והזכויות חושבו על בסיס הראיות שנמצאו מהימנות, ובהן שעות העבודה והתשלומים בפועל.

הטענה הגדולה ביותר מבחינה כספית, 100 אלף שקל בגין גמול שעות נוספות, נדחתה. בית הדין בחן את דוחות הנוכחות, הכרטסות והתלושים ולא מצא בסיס לפסוק את הסכום שנתבע ברכיב זה. גם טענת הנתבעות לקיזוז בגין הפסקות שלא שולמו נדחתה, לאחר שלא הונחה תשתית מספקת לכך שהתובע היה חופשי מעבודה באותן הפסקות באופן המצדיק את הקיזוז הנטען.

מנגד, התקבלו מספר רכיבי זכויות סוציאליות. בגין חלף הפקדות לפנסיה נפסקו 17,685 שקל בסך הכול, מתוכם 15,799 שקל באחריות שתי מפעילות בית האבות ו-1,886 שקל באחריות משותפת שלהן עם קריאייטיב. בגין חופשה נפסקו 9,795 שקל, מהם 8,081 שקל נגד מפעילות בית האבות ו-1,714 שקל באחריות משותפת עם קריאייטיב. בגין דמי הבראה נפסקו 11,056 שקל, בחלוקה של 8,410 שקל ו-2,646 שקל בהתאמה. בגין דמי חגים נפסקו 9,048 שקל, מהם 7,788 שקל נגד מפעילות בית האבות ו-1,260 שקל באחריות משותפת.

בנוסף לפיצוי של 2,500 שקל בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה, נפסק פיצוי של 5,000 שקל בשל תלושי השכר, באחריות שתי מפעילות בית האבות. ההרכב חייב את שתי החברות האלה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 שקל, ואת קריאייטיב פיתוח בהוצאות בסך 3,000 שקל. ההליך נגד טל-יה, כאמור, נשאר מעוכב בשל הליך חדלות הפירעון ולכן פסק הדין לא מסיים את המחלוקת מולה בדרך של חיוב אופרטיבי באותו שלב.

התוצאה היא קבלה חלקית של התביעה: בית הדין קיבל את טענת התובע באשר לזהות המעסיקות ואת חלק מדרישותיו לזכויות עבודה, אך לא קיבל את מלוא גרסתו ביחס לשכר ולתלושים ודחה את רכיב השעות הנוספות הגדול. ההכרעה מבוססת על מהות ההתקשרות והעבודה בפועל, ולא רק על זהות החברה ששמה הופיע בתלוש בכל תקופה.

מספר התיק: סע"ש 34802-05-23.