בית משפט השלום בעכו קיבל ברובה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי ומדינת ישראל, משרד הבריאות, בשל עיכובים שנמשכו שנים בהליך לאישור הלוואה עומדת להחלפת רכב במסגרת הסכם הניידות. השופטת דנה עופר פסקה לתובע פיצוי כולל של 161,250 שקל לאחר הפחתת אשם תורם בשיעור 25%. משרד הבריאות חויב לשאת ב-90% מן הפיצוי, 145,125 שקל, והמוסד לביטוח לאומי ב-10%, 16,125 שקל. בנוסף נפסקו הוצאות משפט בסך 10,000 שקל, באותו יחס בין הנתבעים.
עורכי הדין שלנו
התובע, שהוכר כבעל נכות בשיעור 100% וכמוגבל בניידות בשיעור 88% לצמיתות מאז 1992, היה זכאי לפי פסק הדין להטבות ניידות ולהלוואה עומדת לרכישת רכב בכל 42 חודשים, בהתאם להסכם הניידות בין הממשלה למוסד לביטוח לאומי. המוסד קובע את עצם הזכאות ומבצע את התשלומים, ואילו הוועדה להתאמת רכב במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, הפועל במסגרת משרד הבריאות, קובעת את הרכב המתאים לפי המגבלות הרפואיות והצרכים.
התביעה הוגשה על סך 257,245 שקל. התובע טען כי העיכוב באישור ההלוואה, שנמשך לדבריו עד 2016 אף שהזכאות להחלפת הרכב התגבשה ב-2012, גרם לשחיקה משמעותית בערך רכבו הישן ולהוצאות נוספות. בפסק הדין תומצתה טענתו כך: "התנהלות הנתבעים והעיכוב בטיפול בתביעתו לקבלת הלוואה עומדת עד לאישורה גרמו לשחיקה בערך רכבו". הוא ביקש גם פיצוי על הוצאות נלוות ועל השנים שבהן נאלץ לפעול למימוש זכויותיו.
שני הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה. עמדתם הייתה כי "העיכוב בהעמדת ההלוואה לתובע נעוץ בהתנהלותו שלו", ובכלל זה בסירוב לעבור בדיקת נהיגה, בדחיית דיוני ועדות, בניהול הליכים משפטיים ובהשתהות בהזמנת רכב שאושר לו. המוסד לביטוח לאומי טען שפעל כדין ובסבירות ויישם את החלטות הוועדה ללא דיחוי. משרד הבריאות טען כי בקשות התובע טופלו במקצועיות, ביעילות ובזמן סביר, וכי חלק מן העיכובים נבעו מסירובו לבדיקות ומהיעדר התייצבות לבדיקות שטח.
הרקע נפרש על פני כמה שנים. ההלוואה הקודמת לרכישת רכב ניתנה בינואר 2009, ולכן מועד הזכאות הבא חל ביולי 2012. לאחר פניות שונות הופנה התובע לוועדה להתאמת רכב, משום שהרכב שאושר בעבר כבר לא שווק. באוקטובר 2012 סירב התובע לבצע בדיקה במכשיר סימולציה לנהיגה, ובעקבות זאת הופסק הטיפול עד לבחינת כשירותו לנהיגה. בהמשך התנהלו השגות והליכים שונים, ומגבלה של דוושה לרגל שמאל שנקבעה לו בוטלה לאחר ערר. ביוני 2014 עבר התובע מבחן נהיגה מעשי בהצלחה.
באוגוסט 2014 המליצה הוועדה על רכב מסוג שברולט אימפלה בנפח מנוע 3,600 סמ"ק. התובע ערער על ההחלטה. בית המשפט מצא כי המוסד לביטוח לאומי השתהה במשך כחמישה חודשים בהעברת הערר, מאוקטובר 2014 ועד מרץ 2015, ללא הסבר מספק. בהמשך נקבעו לתובע בדיקות שטח, אך הוא לא התייצב למספר מועדים. בדיקת שטח התקיימה לבסוף בנובמבר 2015 ונבדקו בה חמישה כלי רכב. לפי ההליך, מרצדס E250 נמצאה מתאימה, אולם גם לאחר מכן נמשכו מחלוקות בנוגע לגרסת הרכב, ובהן הבחנה בין רכב קופה לשתי דלתות לבין רכב סדאן בעל ארבע דלתות.
השופטת קבעה כי עצם הפניית התובע לוועדה בשנת 2012 לא הייתה רשלנית, שכן הדגם שאושר לו בעבר כבר לא היה משווק. עם זאת, היא מצאה ליקויים משמעותיים בהמשך הטיפול. בין היתר נקבע כי לא הוצג מקור נורמטיבי המחייב כברירת מחדל מבחן נהיגה מעשי במצב שבו היה אפשר לבחון את שאלת התאמת הדגם באופן אחר. בפסק הדין צוין כי נוצר רושם שהוועדה התייחסה לבקשת התובע לרכב יקר כטעם להעמיד בפניו מכשולים שלא היו נחוצים. גם הוספת מגבלת נהיגה של דוושה לרגל שמאל לא קיבלה הסבר מספק, ולימים בוטלה.
בית המשפט הצביע גם על חוסר עקביות בהחלטות הוועדה. מצד אחד הומלץ על שברולט אימפלה בלי שנערכה בדיקת שטח מוקדמת לגביה; מצד אחר הומלץ בהמשך על מרצדס קופה, אף שגם היא לא נבדקה בבדיקת השטח ואף הייתה יקרה יותר מגרסת הסדאן. נוסף לכך נמצא עיכוב של כמעט שלושה חודשים בהעברת פרוטוקול בדיקת השטח למוסד לביטוח לאומי. מנגד, השופטת לא התעלמה מן התרומה של התובע להתארכות ההליך, ובהם סירובו לבדיקת האינדיקטור ואי התייצבותו למספר בדיקות שטח בשנת 2015.
לעניין האחריות המשפטית קבע בית המשפט כי דיני הרשלנות הרגילים חלים גם על גופים ציבוריים המפעילים הסדר סוציאלי מסוג הסכם הניידות. השופטת הפנתה לפסיקה בדבר חובת הזהירות של רשויות ציבוריות, אך בחנה כל שלב באופן קונקרטי ולא קבעה שכל עיכוב הוא בהכרח רשלנות. בסופו של דבר היא מצאה אחריות מרכזית למשרד הבריאות בשל פעולת הוועדה, ואחריות מצומצמת יותר למוסד לביטוח לאומי בגין העיכוב בהעברת הערר. חלוקת האחריות בין הנתבעים נקבעה ל-90% ול-10% בהתאמה.
לצד זאת, בית המשפט ייחס לתובע אשם תורם בשיעור 25%. השופטת קבעה כי סירובו הראשוני לבדיקת האינדיקטור ואי התייצבותו לכמה מבדיקות השטח תרמו לעיכוב, גם אם אין בהם כדי למחוק את אחריות הרשויות. בכך נדחתה עמדתו של התובע שלפיה מלוא האחריות להתמשכות ההליך מוטלת על הנתבעים.
בפרק הנזק קבע בית המשפט כי הוכחה שחיקה בערך הרכב הישן. לפי הנתונים שנקבעו בפסק הדין, ערך רכב מרצדס E350 משנת 2009 עמד באוגוסט 2012 על 240 אלף שקל, ואילו באוגוסט 2016 על 111 אלף שקל. הרכב נמכר בספטמבר 2016 תמורת 100 אלף שקל. בסיס הנזק בשל ירידת הערך הועמד על 129 אלף שקל, ולאחר עדכון הסכום למועד פסק הדין נקבע רכיב של 185 אלף שקל.
לעומת זאת נדחו חישובי ריבית מיוחדים שהציג התובע באמצעות רואה חשבון. בית המשפט קבע שלא הוכח כי התובע נטל בפועל הלוואת מימון שעל בסיסה ניתן לייחס לו את שיעורי הריבית שחושבו. גם ההפרש בסכום ההלוואה, שנדון בעבר בבית הדין לעבודה ושולם בעקבות פסק דין של בית הדין הארצי, לא נפסק שוב בתיק הנוכחי.
בית המשפט הכיר גם בהוצאות מסוימות שנגרמו לתובע במהלך הדרך, ובהן התאמת רכב לצורך מבחן נהיגה, תשלום למומחה, ביטוח לימוד נהיגה, שיעור נהיגה וחוות דעת רפואית פרטית. רכיב זה הועמד, לאחר עדכון, על 15 אלף שקל. בנוסף נפסקו 15 אלף שקל בשל העומס והטרחה שנלוו להליך, שבית המשפט תיאר כ"מסע תלאות ארוך ומייגע" שנמשך כארבע שנים. לפני הפחתת האשם התורם הועמד הנזק על 215 אלף שקל; לאחר הפחתת 25% נותר פיצוי של 161,250 שקל.
בכך התקבלה התביעה ברובה, אך לא במלואה: חלק מראשי הנזק והחישובים נדחו, הוטל אשם תורם על התובע, והאחריות חולקה בין שתי הרשויות. בית המשפט גם דחה טענות חמורות שהעלה התובע בדבר מרמה וזיוף מצד גורמים בוועדה, לאחר שקבע כי הן לא הוכחו.
מספר התיק: ת"א 20903-07-20.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.