בית משפט השלום בחיפה חייב את המועצה המקומית כפר יאסיף לשלם 195 אלף שקל לתובעת שנפלה על מדרכה בתחום המועצה ונחבלה בקרסול ימין. השופט עופר שובל קבע כי אבן משתלבת שבלטה מעל פני המדרכה הייתה מפגע בלתי סביר וכי המועצה לא הוכיחה שנקטה אמצעי פיקוח ותחזוקה מתאימים. לצד אחריות הרשות יוחס לתובעת אשם תורם של 20%, בין היתר משום שהאירוע התרחש בשעות היום ובאזור שהיה מוכר לה. הפיצוי לפני ההפחתה הועמד על 243,838 שקל ולאחר הניכוי עוגל ל-195 אלף שקל.
עורכי הדין שלנו
התאונה אירעה ב-16 בדצמבר 2021 בשעות אחר הצהריים. התובעת הלכה ברחוב המצוי בתחום שיפוטה של המועצה, נתקלה לדבריה באבן משתלבת שבלטה מעל המדרכה "בצורה חריגה ומסוכנת", איבדה את שיווי משקלה ונפלה. היא פונתה לבית החולים לגליל, שם אובחן שבר בקרסול ימין. בהמשך עברה ניתוח שבו הותקנו פלטה וברגים, ולאחר מכן תקופת החלמה ושיקום.
המועצה חלקה על עצם האחריות ועל גרסת התאונה. היא הצביעה על אי דיוקים בין העדויות ועל העובדה שהתמונות של המקום צולמו כמה חודשים לאחר האירוע. בית המשפט דחה את הניסיון לפגוע במהימנות התובעת וקבע כי עדותה הייתה מהימנה. השופט הדגיש כי פערים לא מהותיים בתיאור המקום או המרחק אינם סתירה שיורדת לשורש הגרסה, וכי מכלול החומר תומך בכך שהנפילה נגרמה בשל הפרש גובה במדרכה.
לגרסת התובעת נמצא גם חיזוק בעדות של מי שהגיעה למקום סמוך לאחר הנפילה ובתיעוד הרפואי. התמונות שצולמו כעבור שלושה עד ארבעה חודשים התקבלו כראיה למצב המדרכה, לאחר שבית המשפט השתכנע שאין בסיס לקבוע שהמפגע השתנה באופן שמנתק אותן מהאירוע. השופט ציין כי אין לצפות ממי שנפגעה ושברה את הקרסול לעסוק מיד לאחר הנפילה בתיעוד משפטי של המפגע.
מנגד, המועצה לא הביאה עדים מטעמה ולא הציגה תשתית שמלמדת על בדיקות, ביקורות או פעולות תחזוקה שבוצעו במקום. בית המשפט ראה בהימנעות מהבאת ראיות עובדה שפועלת לחובתה. במסגרת הדיון בחובת הרשות הפנה השופט לסעיף 235 לפקודת העיריות ולהלכה הנוגעת לחובת רשות מקומית לתחזק רחובות ומדרכות ולפעול נגד מפגעים בלתי סבירים.
בית המשפט הבהיר כי לא כל אי אחידות במדרכה מטילה אחריות על רשות מקומית. מדרכות אינן משטח סטרילי לחלוטין, והולך רגל צריך להביא בחשבון שינויים קטנים במפלס. אולם במקרה הזה, על בסיס התמונות והעדויות, נקבע כי האבנים הבולטות יצרו סיכון ממשי שחורג מאי אחידות זניחה. לכן נקבע שהמועצה הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת.
לצד זאת הוטל אשם תורם של 20%. השופט קבע כי התאונה התרחשה באור יום וכי התובעת הכירה את האזור, ולכן היה מקום לצפות ממנה למידה מסוימת של תשומת לב למשטח ההליכה. עם זאת הוא הדגיש כי אין לדרוש מהולכי רגל ללכת כאשר מבטם מופנה כל העת אל הקרקע, ולכן רוב האחריות נותרה על המועצה.
בשאלת הנזק מינה בית המשפט מומחה אורתופדי, ד"ר אלון בורג. המומחה קבע לתובעת נכות צמיתה של 10% בגין הגבלה בתנועה וכאבים בקרסול ועוד 10% בגין הצלקת, ובחישוב משוקלל נכות רפואית של 19%. בנוסף נקבעו תקופות של נכות זמנית: 100% במשך שישה חודשים ו-50% במשך שישה חודשים נוספים.
בית המשפט הבחין בין הנכות הרפואית לבין ההשפעה התפקודית. הצלקת הוכרה כחלק מהנכות הרפואית אך לא נמצא שהיא גורמת לפגיעה תפקודית בעבודה. התובעת, ילידת 1994, עובדת כמנהלת רישוי עסקים במועצה מקומית ומחזיקה בתואר בכלכלה ומינהל עסקים. לאחר בחינת שכרה לפני ואחרי התאונה קבע השופט נכות תפקודית של 10% ובסיס שכר עתידי של 10,000 שקל.
התובעת עתרה ל-686,344 שקל בגין הפסדי השתכרות לעתיד, בהתבסס על נכות תפקודית של 20% ושכר של 13 אלף שקל. הנתבעת טענה כי "לא הוכח שכושר השתכרותה נפגע" והציעה פיצוי גלובלי של 25 אלף שקל, כולל הפסדי פנסיה. בית המשפט לא קיבל אף אחת מן העמדות במלואה ופסק 131,500 שקל בגין אובדן כושר השתכרות עתידי. פסק הדין מציין כי הסכום משקף 50% מהחישוב האריתמטי לפי שכר של 10,000 שקל ונכות תפקודית של 10% עד גיל 67.
בגין הפסדי שכר בעבר נפסקו 8,000 שקל על דרך האומדן. התובעת טענה כי ניצלה 37 ימי מחלה ועשרה ימי חופשה וכי נגרע חלק משכרה, בעוד המועצה טענה כי קיבלה שכר מלא והציעה 1,000 עד 2,000 שקל בלבד. בהיעדר נתונים שאפשרו חישוב מדויק, בית המשפט פסק סכום גלובלי.
עוד נפסקו 17,438 שקל בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות, 80 אלף שקל בגין כאב וסבל, 5,000 שקל עבור עזרת הזולת בעבר ובעתיד ו-2,000 שקל בגין הוצאות רפואיות ונסיעות. סכום ראשי הנזק הגיע ל-243,838 שקל. לאחר הפחתת 20% אשם תורם, 48,768 שקל, נקבע פיצוי כולל מעוגל של 195 אלף שקל.
בנוסף לפיצוי חויבה המועצה בהחזר אגרה ובשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ מסכום הפיצוי לאחר ניכוי האשם התורם. ההכרעה מבוססת הן על קבלת גרסת התובעת לגבי המפגע והן על היעדר ראיות מצד המועצה בנוגע לפיקוח ותחזוקה, תוך חלוקת אחריות שמותירה לתובעת חלק מן האחריות לזהירותה שלה.
לצורך הפסדי השכר בעבר אימץ בית המשפט בסיס חודשי של 8,440 שקל, לאחר שהשכר הממוצע לפני התאונה, 7,500 שקל, הוצמד למועד פסק הדין. ביחס לעתיד נבחן תלוש שכר מאוגוסט 2025, שממנו עלה ממוצע של 9,729 שקל, והשופט העמיד את בסיס השכר העתידי על 10,000 שקל. הנתונים האלה שימשו אותו כדי להימנע הן מן הבסיס הגבוה יותר שביקשה התובעת והן מן העמדה המצמצמת של הנתבעת.
הפיצוי בגין כאב וסבל, 80 אלף שקל, נקבע לאחר שבית המשפט שקל את השבר, הניתוח, תקופת ההחלמה, הנכות הרפואית של 19% והעובדה שהתובעת הייתה צעירה ובהיריון בעת הפגיעה. גם כאן לא התקבלה במלואה עמדת אף צד: התובעת ביקשה 100 אלף שקל והנתבעת הציעה 40 אלף שקל.
מספר התיק: ת"א 28973-04-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.