אישה שחיה עם בן זוגה במשך כעשר שנים דרשה לקבל מחצית מהזכויות בחברת ההנדסה שהקים עשרות שנים לפני תחילת הקשר ביניהם. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע דחה את התביעה וקבע כי אף שהשניים היו ידועים בציבור, התובעת לא הוכיחה שבן זוגה התכוון להפוך אותה לשותפה בחברה או ברכבים שנרשמו על שמו.
החברה עוסקת במתן שירותים הנדסיים ובבדיקות בטיחות למעליות ולמתקני הרמה. לפי פסק הדין, הנתבע החל להפעיל את העסק בשנת 1982, והוא התאגד כחברה בשנת 2002. הקשר הזוגי בין הצדדים החל רק בסוף שנת 2013, כאשר הנתבע היה כבן 65. הצדדים התגוררו יחד בבית שבבעלות התובעת עד אוקטובר 2023. הם יצאו לחופשות משותפות, השתתפו באירועים משפחתיים וניהלו משק בית משותף. הנתבע אף הסכים במהלך המשפט כי מדובר בקשר זוגי שנמשך כעשר שנים, אך התנגד לטענה שהזוגיות יצרה שיתוף בנכסיו. התובעת טענה כי הייתה חלק אינטגרלי מהחברה, ניהלה את תחומי כוח האדם, השכר, הנהלת החשבונות והמחשוב, טיפלה בעובדים ובנותני שירותים ונתפסה בעיני עובדי החברה כבעלת סמכות. לדבריה, היא נהגה בעסק "מנהג בעלים" וסייעה בפיתוחו ובניהולו. החל משנת 2016 קיבלה התובעת מהחברה שכר חודשי בסך 7,500 שקל. לטענתה, התשלום ניתן בעבור עבודתה, והחברה שימשה גם מקור למימון חייהם המשותפים. היא ביקשה להסיק מכך שהתקיימה כוונת שיתוף בחברה ובפירות שנצברו ממנה במהלך שנות הזוגיות.
הנתבע טען מנגד כי התובעת סייעה לו בעניינים מנהליים בלבד, במקביל לעבודתה הקבועה בחברה אחרת. לדבריו, היא לא הייתה בעלת מניות, לא הייתה מורשית חתימה, לא קיבלה דיבידנדים ולא הייתה מוסמכת לקבל החלטות מהותיות בניהול העסק. השופטת דיאנה פסו-ואגו קבעה כי העדויות אכן הראו שהתובעת ביצעה עבודה מנהלית משמעותית ואף הנחתה עובדות בחברה. עם זאת, נקבע כי פעילות זו מתאימה לעבודתה של מנהלת משרד ואינה מוכיחה בעלות בחברה או כוונה מצד הנתבע להעניק לה מחצית מזכויותיו.
עובדות ומנהלת חשבונות שהעידו בהליך סיפרו כי התובעת הייתה הכתובת לטיפול בעניינים השוטפים. אחת מהן אף העידה כי מבחינת ההתנהלות היומיומית, התובעת והנתבע נתפסו בעיניה באופן דומה. עם זאת, העדות אישרו כי הנתבע היה הבעלים היחיד וכי ההחלטות והחתימות הסופיות נותרו בידיו. בית המשפט ציין כי התובעת לא הציגה ראיות לכך שעבודתה השביחה את החברה, הגדילה את רווחיה או שינתה את פעילותה. היא גם לא הוכיחה שהשקיעה בחברה כסף, ויתרה על הקריירה שלה למענה או העמידה לטובתה משאבים משותפים.
משקל ניתן גם לכך שהתובעת לא זימנה עדים שיכלו, לפי טענותיה, לתמוך בגרסתה. בין היתר לא העידו רואה החשבון של החברה, עורכת הדין שטיפלה בניסיון לערוך בין הצדדים הסכם ממון ועורך דין שלדבריה סייע בהסדרת חוזים בחברה. בפסק הדין הודגש כי על ידועים בציבור לא חל באופן אוטומטי הסדר השיתוף החל על בני זוג נשואים. הכרה בקשר כקשר של ידועים בציבור אינה הופכת את רכושו של אחד מבני הזוג לרכוש משותף, והטוען לשיתוף נדרש להוכיח כוונה קונקרטית לכך. כאשר מדובר בנכס שנרכש לפני תחילת הקשר, הנטל כבד עוד יותר. בית המשפט קבע כי נדרש "דבר מה נוסף" מעבר לחיים המשותפים, כמו השקעה כספית, מעורבות שהשביחה את הנכס או התנהגות ברורה המלמדת שבעליו התכוון לשתף בו את בן זוגו. במקרה זה מדובר בחברה שהוקמה כארבעה עשורים לפני תחילת הזוגיות ושפעילותה המקצועית התבססה בעיקר על עבודתו ועל מומחיותו של הנתבע. בית המשפט קבע כי עצם העובדה שהחברה מימנה חלק מהוצאות בני הזוג או שילמה לתובעת שכר אינה הופכת אותה לנכס משותף.
השופטת ציינה כי הצדדים שמרו על חשבונות בנק נפרדים ולא רכשו יחד נכסים. התובעת שילמה את ההוצאות הקבועות בבית שבבעלותה, ואילו הנתבע שילם הוצאות משתנות, חופשות, תיקונים והוצאות רכב. התנהלות זו נמצאה מתאימה לחלוקת הוצאות בין בני זוג ולא לערבוב רכושי מלא. עוד נקבע כי הנתבע סייע לתובעת לפרוע את יתרת המשכנתה על ביתה, אך לא דרש זכויות בו. התובעת עצמה הבהירה כי הבית היה ונשאר בבעלותה בלבד. בית המשפט ראה בכך אינדיקציה לכך שהצדדים ידעו להפריד בין הזוגיות לבין הבעלות בנכסיהם. התובעת העידה כי במהלך הקשר נאמר לה שהיא תהיה "מסודרת" מבחינה כלכלית וכי תקבל את הזכויות המגיעות לה. בית המשפט קבע כי אמירות כלליות שנועדו להרגיע אותה אינן מוכיחות התחייבות להעביר לה מחצית מהחברה.
לקראת סיום הקשר ניסתה התובעת לעגן את זכויותיה באמצעות הסכם ממון. לפי עדותה, הצדדים אף נפגשו עם עורכת דין, אך ההסכם לא נחתם לאחר שהנתבע סירב להסכים להקניית זכויות בנכסיו. בית המשפט קבע כי דווקא הניסיון להגיע להסכם שלא נחתם מלמד כי זכויות התובעת בחברה לא היו מוסכמות קודם לכן. לסירובו של הנתבע לחתום ניתן משקל כראיה לכך שביקש להמשיך לשמור על הפרדה רכושית. התביעה כללה גם דרישה למחצית מהזכויות בשלושה כלי רכב שנרכשו במהלך הקשר. התובעת עשתה שימוש בשניים מהם, ואילו הנתבע השתמש ברכב הדו-גלגלי. לטענתה, השימוש המשותף והעובדה שהרכבים נרכשו בתקופת הזוגיות הצדיקו חלוקה שווה. גם טענה זו נדחתה. נקבע כי הרכבים נרכשו מכספו של הנתבע, נרשמו על שמו הפרטי והוא נשא בעלויות הביטוח, התחזוקה והתיקונים. התובעת לא הוכיחה שהשתתפה במימון או שהוסכם בין הצדדים כי הבעלות בהם תהיה משותפת.
השופטת קבעה כי חיים משותפים, חופשות, תמיכה הדדית ורמת חיים נוחה אינם יוצרים כשלעצמם זכויות קנייניות. זוגיות ממושכת יכולה לבסס מעמד של ידועים בציבור, אך לא די בה כדי להעביר לבן הזוג מחצית מעסק ותיק שנבנה לפני הקשר. בסופו של ההליך נדחתה התביעה על כל רכיביה. התובעת חויבה לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30 אלף שקל.
תלה"מ 49171-05-24
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.