בית משפט השלום בראשון לציון קבע כי הסכם ממון שנחתם בין בני זוג לאחר 54 שנות נישואין בטל מכוח סעיף 13 לחוק החוזים כחוזה למראית עין, ולחלופין מבוטל מכוח סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. השופטת דר להב קיבלה את בקשת הנאמן בהליך חדלות הפירעון לאחר שמצאה הצטברות של אותות מרמה, ובהם תזמון חתימת ההסכם בזמן שהתנהלה נגד הבעל תביעה בסכום של מיליוני שקלים, חלוקה רכושית שהיטיבה עם האישה, היעדר ניתוק ביחסי בני הזוג והעובדה שההסכם לא יושם במשך שנים.
הליך חדלות הפירעון נפתח לבקשת היחיד במאי 2024. בפסק הדין צוין כי הנושה המרכזי שלו הוא נאמן להסדר הנושים של חברת אורליין יזום והשקעות בע"מ, מכוח פסק דין משנת 2021 שבו חויבו היחיד ואדם נוסף לשלם יותר מ-6.3 מיליון שקל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, וכן 250 אלף שקל הוצאות. ערעור על אותו פסק דין נדחה בבית המשפט העליון בדצמבר 2023. תביעת החוב שהוגשה בהליך חדלות הפירעון עמדה על כ-14.7 מיליון שקל, ולצדה הוגשה תביעת חוב נוספת של 500 שקל בידי רשות המסים.
הסכם הממון נחתם בשנת 2017 ואושר בבית המשפט לענייני משפחה ב-8 במרץ אותה שנה. בני הזוג היו נשואים מאז 1963. במבוא להסכם נכתב כי חיי הנישואין נקלעו למשבר על רקע התנהלות כלכלית וקבלת החלטות ללא יידוע האישה, וכי השניים מבקשים לעבור להפרדה רכושית מלאה. ההסכם העניק לאישה 75% מדירת המגורים שהייתה רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, לעומת 25% לבעל; מגרש באילת יועד במלואו לאישה; וזכויות במגרש בנס ציונה נועדו להתחלק ביניהם בחלקים שווים.
הנאמן ביקש לבטל את ההסכם כולו, ולחלופין לבטל את העברת הזכויות בנכסים. לטענתו מדובר ב"הסכם פסול, שנחתם למראית עין", שכל מטרתו הברחת רכוש מידי נושי היחיד. הוא הדגיש כי ההסכם נחתם בשעה שהתביעה המשמעותית נגד הבעל כבר הייתה תלויה ועומדת, וכי האישה לא פעלה במשך שנים לרישום הזכויות מכוחו ורק לאחר פתיחת הליכי חדלות הפירעון ביקשה להסדיר את זכויותיה. עוד הצביע על מכירת המגרש באילת בשנת 2018 ועל כך שהכספים, לפי טענת האישה בדיון, שימשו את התא המשפחתי.
האישה ביקשה לדחות את הבקשה. היא טענה כי ההסכם קיבל תוקף של פסק דין יותר משבע שנים לפני צו פתיחת ההליכים ולכן, לשיטתה, סעיף 221 לחוק חדלות פירעון אינו חל. עוד טענה כי בית המשפט בהליך חדלות הפירעון אינו מוסמך לבטל את מלוא ההסכם, כי במועד אישורו הבעל היה סולבנטי וכי לא הוכחה כוונה להבריח נכסים. לגרסתה, "ההסכם משקף את התנהלותם הכלכלית האמתית ורצונם של הצדדים", בין היתר משום שניהלו חשבונות בנק נפרדים לאורך השנים.
הנושה הצטרף לעמדת הנאמן וטען כי ההסכם נועד להרחיק נכסים מנושי הבעל, ולחלופין הוא חוזה למראית עין. לפי טענתו, בני הזוג הסתירו מבית המשפט לענייני משפחה את קיומה של התביעה המשמעותית שהתנהלה נגד הבעל, וההסכם לא בוצע בפועל אלא נשמר עד "יום פקודה". היחיד עצמו לא הגיש תגובה לבקשה, ובהמשך ההליך הוכר כבלתי כשיר ומונה לו אפוטרופוס.
השופטת להב קבעה תחילה כי יש למנות את תקופת שבע השנים שבסעיף 221 ממועד אישור הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה, ולא ממועד חתימתו. הבקשה לצו פתיחת הליכים הוגשה ב-4 במרץ 2024, שבע שנים פחות ארבעה ימים לאחר אישור ההסכם ב-8 במרץ 2017. מאחר שהסכם ממון טעון אישור שיפוטי כתנאי לתוקפו, נקבע כי מועד האישור הוא נקודת המוצא הרלוונטית למניין התקופה.
לאחר מכן בחן בית המשפט את אותות המרמה. הקרבה המשפחתית בין המעביר לנעבר הוגדרה כאות אחד שאינו מספיק לבדו. לכך הצטרף התזמון: ההסכם נערך 54 שנים לאחר הנישואין, בזמן שתביעה בסכום ניכר כבר התנהלה נגד הבעל. בית המשפט הדגיש כי ההסבר הכללי במבוא להסכם בדבר "התנהלות כלכלית בלתי אחראית" לא פורט בידי האישה, וכי דווקא התביעה המשמעותית שהייתה תלויה ועומדת במשך שנים לא הוזכרה בהסכם, אף שתביעה אחרת כן הוזכרה בו.
אות נוסף היה אופן חלוקת הנכסים. בית המשפט קבע כי ההסכם סטה מחזקת השיתוף באופן שהיטיב עם האישה, בלי שניתן לכך הסבר כלכלי. דירת המגורים חולקה ביחס של 75% לאישה ו-25% לבעל, והמגרש באילת יועד לה במלואו. השופטת ציינה כי במהלך הדיון עלה שהאישה לא עבדה לאורך שנות הנישואין, ועובדה זו אינה שוללת את זכויותיה ברכוש המשותף, אך גם אינה מסבירה מדוע ההסכם העניק לה יותר ממחצית מן הנכסים.
בית המשפט נתן משקל גם לכך שבני הזוג נותרו נשואים ולא הוצגה אינדיקציה לסכסוך ביניהם לפני עריכת ההסכם. אף שהוא הוגדר כהסכם שלום בית, השופטת קבעה כי הוא התמקד בעניינים כלכליים ורכושיים ולא בהיבטים זוגיים. בנוסף, במשך כשבע שנים לא נרשמה הערת אזהרה ולא הועבר רישום הנכסים בהתאם להסכם. רק לאחר צו פתיחת ההליכים ביקשה האישה לפעול להצהרה על זכויותיה בדירת המגורים.
בהחלטה נקבע כי מכירת המגרש באילת מחזקת אף היא את המסקנה. לפי דברי בא כוח האישה בדיון, התמורה מן המכירה "נכנסו לתוך התא המשפחתי" ושימשה לצרכיו, אף שלפי ההסכם המגרש היה אמור להיות בבעלותה בלבד. מבחינת בית המשפט, הדבר תאם המשך של שיתוף בנכסים יותר מאשר הפרדה רכושית מלאה. גם ניהול חשבונות בנק נפרדים לא הוכיח הפרדה רכושית, במיוחד כאשר לא הובאו פרטים על האופן שבו התנהלו החשבונות ועל העברות בתוך התא המשפחתי.
השופטת קבעה כי הצטברות אותות המרמה העבירה אל האישה את הנטל להראות שההסכם נערך בתום לב ולמטרה לגיטימית, אולם היא לא הציגה גרסה עובדתית מטעמה לנסיבות עריכתו, למשבר הנטען בחיי הנישואין או לבחירה בחלוקת הנכסים. גם הטענה שאילו הייתה כוונה להבריח רכוש היה הבעל מעביר את כל נכסיו לאישה לא הספיקה, משום שחלק מהנכסים שנותרו בידיו נטענו כחסרי ערך, ולא הוכח שמניות החברה שהחזיק היו בעלות ערך.
בסיכום קבע בית המשפט כי אותות המרמה מצביעים על כך שההסכם נערך למראית עין, ולחלופין מתוך מטרה להבריח נכסים מנושי היחיד. מאחר שהיחיד והאישה לא סתרו את החזקה שעלתה מאותם סימנים, נקבע כי ההסכם בטל לפי סעיף 13 לחוק החוזים ולחלופין מבוטל לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון. באשר להשלכות המעשיות, הורה בית המשפט לנאמן להגיש בקשות מתאימות לצורך התחקות אחר נכסי היחיד. מספר התיק: חדל"פ 5503-03-24.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.