תביעה כספית בסך 4,073,160 שקל, שנולדה מעסקה למכירת פעילות של אולם אירועים לפי שווי חברה של 19 מיליון שקל, הסתיימה בחיוב הנתבעים ב-581,600 שקל בלבד בגין הוצאות הפעלת גנרטורים. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קבע כי הרוכשים ידעו עוד לפני העסקה שהאולם פועל בלי היתר וטופס 4 ושקיימות בעיות חניה, ולכן לא קיבל חלק ניכר מדרישות הפיצוי שלהם. עם זאת, נקבע כי המוכרים קיבלו על עצמם התחייבות למצוא פתרון לבעיות ההיתרים והחניה, וכי לאחר ארבעה חודשים, שהוגדרו כפרק זמן סביר לביצוע ההתחייבות, עליהם לשפות את הרוכשים על הוצאות החשמל החלופיות.
צריכים עו"ד?
העסקה נחתמה ב-26 ביוני 2012 בזכרון דברים. התובעים רכשו את מניות אלגריה אירועים בע"מ, שהפעילה אולם אירועים, לפי שווי חברה של 19 מיליון שקל, בניכוי התחייבויות החברה. לפי פסק הדין, האולם כבר פעל באותה עת, אף שטרם התקבלו כל האישורים הדרושים. בין הסוגיות המרכזיות שעלו במשא ומתן היו טופס 4 והפתרון הנדרש לחניות. התובעים טענו כי הנתבעים הציגו את המצב כאילו פתרון הבעיות קרוב, וקיבלו על עצמם התחייבויות מפורשות לדאוג לכך.
לפי גרסת התובעים, "הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם בזכרון הדברים בצורה גסה ונהגו שלא בתום לב". התביעה הכספית כללה הוצאות על שכירת גנרטור, סולר, שמירה ובדיקות עד לחיבור האולם לחשמל, הוצאות משפטיות שנגרמו בהליכים הקשורים להפעלת האולם, קנס, אובדן זמן ועוגמת נפש, עלויות פיתוח של שטח ציבורי פתוח מאחור ודמי שכירות למועצה בגין חניות. כל הרכיבים יחד הועמדו על 4,073,160 שקל.
הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה. הם טענו כי הרוכשים היו אנשי מקצוע בעלי ניסיון בהקמה ובהפעלה של אולמות אירועים, שבדקו את המצב לפני החתימה והיו מודעים לבעיות. לפי טענתם, "התובעים ידעו היטב באיזה מצב נמצא האולם, ואת הבעיות בנושא ההיתרים, והחניות". הנתבעים הוסיפו כי הרוכשים ידעו שהפתרון אינו מיידי, וכי לא ניתנה התחייבות למועד קצר ומוגדר שבו יתקבלו כל האישורים. הם גם טענו לשיהוי ולהיעדר עילה בחלק מן הרכיבים, וטענו כי לאחר מכן מכרו התובעים את פעילות האולם ברווח משמעותי.
בית המשפט קיבל במידה רבה את הטענה שלפיה הרוכשים לא נכנסו לעסקה בחוסר ידיעה. בפסק הדין נקבע כי הם ידעו שהאולם פועל ללא טופס 4 וכי קיימות בעיות חניה והיתרים. לכך הצטרפה העובדה שמחיר העסקה הופחת במיליון שקל. גם זכרון הדברים עצמו לא כלל מועד מדויק שבו על הנתבעים להשיג את הפתרונות. אחד התובעים מסר בעדותו כמה הערכות שונות, שנעו בין שבועות בודדים לחודש או חודשיים, ואילו הנתבעים טענו שהרוכשים הבינו שההליך עלול להימשך יותר משנה.
במקום לאמץ את אחת הגרסאות במלואה, בית המשפט קבע בעצמו מהו פרק הזמן הסביר לביצוע ההתחייבות. בהתחשב במורכבות ההליך, בכך שהטיפול בהיתרים כבר היה בעיצומו, בהפחתה במחיר ובידיעת הרוכשים על מצב האולם, נקבע כי ארבעה חודשים הם פרק הזמן הסביר שבו היה על הנתבעים למצוא פתרון לבעיית החניה וההיתרים. עד תום התקופה הזאת, כך נקבע, הרוכשים עצמם יישאו בהוצאות הגנרטורים שהיו במקום בעת שקיבלו את העסק.
המשמעות הכספית של הקביעה הייתה ממוקדת. החל מ-1 בנובמבר 2012, לאחר תום ארבעת החודשים, ועד 16 בדצמבר 2012, היום שבו חברת החשמל החלה לספק חשמל לאולם, חויבו הנתבעים לשפות את התובעים בגין הוצאות תפעול הגנרטורים. בית המשפט כלל ברכיב הזה את הסולר והשמירה על הגנרטור, בניכוי העלויות שהיו נדרשות ממילא עבור אספקת חשמל. לאחר החישוב שנעשה במסגרת התביעה הועמד החיוב על 581,600 שקל.
לעומת זאת, בית המשפט דחה את הדרישה להשיב לתובעים את ההוצאות המשפטיות ואת הקנס שנגרמו בהליכים שנפתחו בתקופת ארבעת החודשים הראשונים. ההנמקה הייתה שהרוכשים ידעו שהם מפעילים אולם ללא היתר וטופס 4 ובחרו להתחיל את הפעילות למרות המצב. מאחר שההליכים המשפטיים שאליהם התייחסה התביעה נפתחו בתוך התקופה שבה נקבע שהרוכשים עצמם נשאו בסיכון ובהוצאות, לא נמצא מקום להעביר את העלויות האלה לנתבעים.
פסק הדין בחן גם את הטענה שהנתבעים לא הקדישו את המאמץ המצופה מהם להשגת האישורים. מן הראיות עלה כי גורמים שונים, ובהם התובעים עצמם, פעלו לקידום ההיתר וטופס 4. בית המשפט מצא כי התובעים היו הגורם המרכזי שקידם בסופו של דבר את השגת האישורים, אך לא הסיק מכך שכל הוצאה שהוציאו צריכה להיות מושבת להם. ההכרעה נשארה צמודה להתחייבויות שניתן היה לזהות בזכרון הדברים ולנזק שהוכח בקשר ישיר להפרתן.
התוצאה ממחישה את הפער בין היקף המחלוקת לבין החיוב שנפסק. התובעים ביקשו 4,073,160 שקל בשל שורה ארוכה של נזקים והוצאות, אך קיבלו את רכיב הגנרטורים בלבד לתקופה שבין 1 בנובמבר 2012 ל-16 בדצמבר 2012. בית המשפט פסק להם גם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50 אלף שקל, תוך שהוא מציין שהתביעה התקבלה באופן חלקי. ביחס להודעה לצדדים שלישיים, זו נדחתה ונפסקו הוצאות נפרדות.
הכרעת בית המשפט נשענה אפוא על שתי קביעות שחיו זו לצד זו: הרוכשים ידעו שהאולם עדיין אינו מוסדר לחלוטין, ולכן אינם יכולים לייחס לנתבעים כל נזק שנולד מעצם קיומו של המצב; מנגד, המוכרים כן קיבלו על עצמם אחריות למצוא פתרון, ואי אפשר היה להשאיר את ההתחייבות ללא גבול בזמן. ארבעת החודשים שקבע בית המשפט היו נקודת החיתוך, והם שהפכו תביעה של מיליונים לחיוב של 581,600 שקל.
ההסכם עם בעלת המקרקעין והאחריות לחניות היו חלק מן התמונה שבית המשפט בחן כדי להבין מה בדיוק קיבלו המוכרים על עצמם. בזכרון הדברים הוסכם כי אם הגורם שאמור היה לטפל בהסדרה לא יקיים את התחייבויותיו, הנתבעים ימצאו פתרון. לכן העובדה שחלק מן הפעולות היו תלויות בגורם חיצוני לא פטרה את הנתבעים לחלוטין. מנגד, היא גם חיזקה את המסקנה שלא ניתן לראות בהבטחה התחייבות לתוצאה מיידית. זה היה אחד הטעמים לקביעת תקופת הביניים של ארבעה חודשים במקום לקבל את טענת הרוכשים שהפתרון היה אמור להגיע בתוך שבועות ספורים.
גם הפחתת מיליון השקלים במחיר קיבלה משמעות ראייתית. בית המשפט לא תיאר אותה כפיצוי שמכסה מראש כל נזק, אבל ראה בה חלק מהנסיבות המלמדות שהרוכשים נכנסו לעסקה כשהם מודעים לכך שהאולם אינו במצב תכנוני מושלם. לכן לא ניתן היה לבסס את מלוא התביעה על מצג שלפיו נמסר להם עסק מוסדר לחלוטין, ובה בעת נותרה בתוקף התחייבות המוכרים לפעול לפתרון הבעיות.
מספר התיק: ת"א 44438-06-17.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.