בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה תביעה לדמי לידה שהגישה אישה שטענה כי הועסקה במשך תשעה חודשים בעסק של אביה לפני הלידה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה בטענה שלא הוכח קשר אמיתי של עובד ומעסיק, ובית הדין קיבל את עמדתו לאחר שמצא פערים בין גרסת התובעת לבין הראיות שהוצגו. נקבע כי לא הוכחה עבודה סדירה במשרה מלאה, לא הוכח תשלום שכר באופן שמאפיין יחסי עבודה, ולא הוכח שהתפקיד שמילאה היה חיוני באופן שאילו לא ביצעה אותו היה צורך להעסיק עובד אחר.
התובעת ילדה ב-18 בספטמבר 2023. עשרה ימים לאחר מכן הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי לידה, וטענה כי עבדה אצל אביה מתחילת דצמבר 2022 ועד יציאתה לחופשת לידה בספטמבר 2023. לפי גרסתה, היא הייתה מעורבת במגוון רחב של משימות בעסק: "הזמנת חלקי חילוף, לקיחת רכבים למכוני בדיקה, פגישות עם לקוחות פוטנציאליים לשם מכירת רכבים, הצעות מחיר לתיקוני רכב, פרסום רכבים למכירה, חיפוש רכבים מזדמנים לקנייה, קידום ושיווק ומכירת רכבים". היא טענה שקיבלה שכר חודשי גלובלי של 8,000 שקל נטו ושהופרשו עבורה כספים לפנסיה.
המוסד לביטוח לאומי דחה את התביעה כבר באוקטובר 2023. לפי עמדתו, התובעת לא הוכיחה שצברה את תקופת האכשרה הנדרשת ולא הוכיחה שבינה לבין אביה התקיימו יחסי עובד ומעסיק. הנתבע טען כי אין רישומי נוכחות, אין חוזה עבודה ולא הוצג תשלום שכר סדיר התואם את התלושים. עוד נטען כי לא הוכחה נחיצות התפקיד. המוסד סיכם את עמדתו בכך ש"לכל היותר, מדובר היה בעזרה משפחתית", ולא בעבודה שמקימה זכאות לדמי לידה כשכירה.
המשפט התמקד במבחן המיוחד החל כאשר בן משפחה טוען שהועסק בעסק משפחתי. חוק הביטוח הלאומי מאפשר גם לבן משפחה להיחשב עובד, אף אם היחסים אינם נראים בדיוק כמו יחסי עבודה רגילים, אך זאת רק אם הוא עובד במפעל באופן סדיר ואם מדובר בעבודה שאלמלא ביצע אותה הוא, הייתה נעשית בידי עובד אחר. לכן עצם העובדה שהתובעת סייעה לאביה או ביצעה פעולות הקשורות לעסק לא הספיקה. היה עליה להראות שמדובר במסגרת עבודה ממשית וסדורה.
בית הדין קבע שהראיות שהובאו אינן תואמות את היקף העבודה שתואר. התובעת טענה לעבודה סדירה ורציפה במשרה מלאה במשך תשעה חודשים, אך הציגה מספר קטן של הודעות וואטסאפ ותמונות של רכבים. לפי פסק הדין, חלק גדול מהתאריכים של אותם תיעודים קדמו בכלל לתקופת העבודה הנטענת. בית הדין קבע כי ההתכתבות הדלה אינה משקפת שגרת עבודה, ובוודאי שאינה משקפת עבודה יומיומית ורציפה בהיקף שתואר.
במהלך חקירתה על ידי חוקר המוסד נשאלה התובעת מדוע נדרשה העסקתה כדי למכור מספר מצומצם של רכבים שתועדו. היא השיבה: "מכרתי יותר רכבים משלוש, עשיתי עוד דברים חוץ ממכירת רכבים בפעם מאתיים שאתם שואלים". אלא שלפי בית הדין, לכך לא צורפה תשתית אובייקטיבית מספקת. גם הטענות בנוגע לנסיעות, לקוחות, בדיקות ופעולות אחרות לא קיבלו גיבוי בהיקף שיכול להוכיח את מסגרת העבודה הנטענת.
פסק הדין מייחס משקל משמעותי גם לחוסר העקביות בעדויות. בית הדין כתב כי עדויות התובעת ואביה היו "מגמתיות ובלתי עקביות", ולכן לא ניתן היה לבסס עליהן ממצאים עובדתיים שמוכיחים את יחסי העבודה. בין היתר נמצאו פערים ביחס להגדרת התפקיד, להיקף הפעילות ולמועדי סיום העבודה. במסמכים ובגרסאות שונות הופיעו מועדים שונים בסוף אוגוסט ובמהלך ספטמבר, ובית הדין ציין שלא הוצג תלוש שכר לחודש ספטמבר.
גם אופן תשלום השכר עורר קושי. התובעת הציגה קובץ אקסל כראיה לתנועות כספיות, אך לא תדפיס בנק מקורי. בית הדין התייחס לשינויים ולרישומים שלא הופיעו באופן עקבי בין הגרסאות שהוגשו. התובעת הסבירה שחלק מהכספים אולי שולמו בדרכים אחרות, לרבות מזומן או יישומי תשלום, אך לא הציגה לכך תיעוד. נוסף על כך, בעוד שבמסמכים נטען לשכר גלובלי של 8,000 שקל נטו, במקום אחר הופיע נתון של שכר שעתי, וגם לכך נדרש בית הדין.
עוד נבחנה השאלה אם דפוסי ההעסקה היו רגילים. בית הדין השווה בין התלושים של התובעת לבין עובד אחר בעסק ומצא הבדלים ביחס לרישום ימי חופשה ומחלה. אביה של התובעת ניסה להסביר את ההבדל בכך שלגבי העובדת האחרת הקפיד אחרת, ואף אמר בעדותו "היא לא הבת שלי". האמירה חיזקה את הקושי להראות שהיחסים עם התובעת נוהלו כמו העסקה רגילה ולא כהתנהלות משפחתית.
גם טענת הנחיצות לא הוכחה. האב טען שעבודת בתו אפשרה לו להתפנות לעבודתו הפיזית, וכי היעדרה לאחר הלידה הגדיל את העומס. אלא שבפועל לא הועסק אדם אחר בתפקיד הנטען לפני תחילת עבודתה, וגם לאחר יציאתה לא הובא עובד שהחליף אותה באותו תפקיד. לפי פסק הדין, הדבר החליש את הטענה שמדובר בפונקציה חיונית בעסק שאילו לא בוצעה על ידי התובעת הייתה מחייבת העסקת עובד אחר.
בסיום קבע בית הדין שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה. נקבע כי לא הוכחו יחסי עובד ומעסיק בתקופה הרלוונטית, וכי הפעולות שביצעה, ככל שביצעה, "לא חרגו מגדר עזרה משפחתית אשר ניתנת בין בני משפחה". עוד נקבע שלא הוכח כי היא מילאה תפקיד חיוני שאחרת היה מבוצע בידי עובד אחר. התביעה לדמי לידה נדחתה, ולנוכח העובדה שמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי לא נפסקו הוצאות.
בית הדין התייחס גם לפער בין התיאור הרחב של עבודת התובעת לבין התיעוד שניתן היה לצפות שייווצר מעבודה מסוג זה. מי שטוענת לפגישות עם לקוחות, נסיעות למכוני בדיקה, פרסום כלי רכב, הזמנת חלקים ומכירות לאורך חודשים אמורה, לפי ההיגיון שהנחה את ההכרעה, להיות מסוגלת להציג יותר ממספר מצומצם של תכתובות ותמונות. הדבר קיבל משנה חשיבות משום שהתובעת עצמה הבהירה לחוקר שאלו המסמכים שברשותה. בית הדין לא קבע שלא ביצעה שום פעולה בעסק, אלא שהפעולות שהוכחו אינן מספיקות כדי להראות את מסגרת העבודה שעליה ביססה את הזכאות לגמלה.
ההבחנה הזו עמדה גם בבסיס המסקנה הסופית. פסק הדין אינו אומר שבני משפחה אינם יכולים לעבוד זה אצל זה או להיות מבוטחים כשכירים. להפך, הוא מצטט את ההגדרה בחוק שמרחיבה במפורש את המונח "עובד" גם לבן משפחה בתנאים מסוימים. אלא שבמקרה הנוכחי נקבע ששני התנאים המעשיים לא הוכחו: עבודה סדירה, ותפקיד שאילו התובעת לא ביצעה אותו היה מבוצע בידי עובד אחר. לכן הדחייה נשענה על הראיות במקרה הקונקרטי ועל הפער בין המסגרת הנטענת לבין מה שניתן היה להוכיח בפועל.
מספר התיק: ב"ל 53980-10-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.