בית המשפט: גם עצירה קצרה בלי לרדת מהרכב היא חניה.

בית משפט השלום בחדרה קבע כי יציאה מהרכב לדקה או שתיים לצורך כניסה לחנות נחשבת חניה לכל דבר, אם העצירה אינה מיועדת להעלאת נוסעים, להורדתם או לפריקה וטעינה מיידיות. עוד נקבע כי אין צורך בתמרור האוסר חניה כאשר מיקום הרכב מפריע לתנועה או יוצר פוטנציאל ממשי להפרעה.
השופט ערן זלר הרשיע נהג שקיבל דוח לאחר שהעמיד את רכבו ברחוב המייסדים בזכרון יעקב. לפי כתב האישום, הרכב הועמד ברחוב בשעות הצהריים באופן שהפריע או עיכב את התנועה. הנהג ביקש להישפט וכפר בעבירה.

יש לך מקרה דומה? רוצה לשאול עורך דין ולקבל הכוונה ראשונית? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו ותוכלו לקבל מענה מעורכי הדין שבקבוצה. פרטים

הנהג טען כי לא החנה את רכבו, אלא עצר לזמן קצר בלבד כדי להיכנס לחנות סמוכה ולברר אם מוצר מסוים נמצא במלאי. לדבריו, הוא השאיר את דלת הרכב פתוחה ואת הרדיו פועל, וכל האירוע נמשך כדקה או שתיים. הוא הוסיף כי במקום לא הוצב תמרור האוסר עצירה וכי נותר בכביש די מקום למעבר כלי רכב.
לטענתו, הנסיבות העידו על כך שהוא מתכוון לשוב לרכב במהירות, ולכן היה על הפקח להמתין או לנסות לאתר אותו בחנות לפני רישום הדוח. הוא אף טען כי הפקח המתין במקום במטרה לתפוס נהגים העוצרים לזמן קצר.

המועצה המקומית זכרון יעקב טענה מנגד כי משך העצירה אינו מכריע. לדבריה, הרכב הושאר על חלק מהכביש לצד כלי רכב שחנו במקומות מוסדרים, חסם את אפשרות היציאה של חלק מהם וצמצם את המרחב שנותר לתנועה.
השופט זלר דחה את טענת הנהג שלפיה מדובר בעצירה בלבד. בהכרעת הדין הוסבר כי תקנות התעבורה מגדירות חניה כהעמדת רכב לפרק זמן כלשהו, למעט מקרים מוגדרים ובהם העלאת נוסעים, הורדתם או טעינה ופריקה המתבצעות ברציפות. מאחר שהנהג ירד מהרכב לצורך סידור אישי בחנות, פעולתו נחשבה חניה גם אם נמשכה זמן קצר.

בית המשפט הוסיף כי היעדרו של תמרור איסור חניה אינו מכשיר כל עצירה. עבירה של חניה המפריעה לתנועה עשויה להתגבש גם במקום שבו לא הוצב תמרור פרטני, ובלבד שהוכח כי מיקום הרכב הפריע לתנועה או היה עלול לעכב אותה.
התמונות שהוגשו לבית המשפט הראו כי הרכב הועמד לצד חניות מוסדרות וחסם לחלוטין את אפשרות היציאה של לפחות רכב אחד. עוד נמצא כי הרכב צמצם את רוחב הדרך והותיר בפועל מרחב המתאים למעבר של רכב אחד בלבד. כלי רכב שנסעו ברחוב נאלצו לסטות כדי לעקוף אותו.

השופט ציין כי אף שרכב פרטי היה יכול לעבור במרווח שנותר, מעבר של אוטובוס או משאית היה מחייב האטה ותמרון מדויק, אם בכלל היה מתאפשר. נקבע כי די בכך כדי לבסס הפרעה לתנועה או לפחות עיכוב שלה.

בהכרעת הדין הודגש כי אין הכרח להוכיח חסימה מוחלטת או להמתין עד שתתרחש הפרעה חמורה בפועל. גם יצירת פוטנציאל ממשי להפרעה לתנועה עשויה להספיק. במקרה זה נקבע כי הרכב לא רק יצר פוטנציאל כזה, אלא גם הפריע בפועל לתנועה ולנהגים שביקשו לצאת מהחניות הסמוכות.
בית המשפט דחה גם את הטענה כי היה על הפקח לחפש את הנהג בבתי העסק. נקבע כי פקח המבחין ברכב החונה שלא כדין אינו נדרש לאתר את הנהג ולהתריע בפניו לפני רישום הדוח. אכיפה מיידית של עבירות חניה הוגדרה כחלק מהצורך למנוע הפרעה וכאוס במרחב הציבורי.

לצד ההכרעה לגופה, בית המשפט מצא שתי טעויות בסעיפי החוק שנרשמו בכתב האישום. האישום הפנה לסעיף בחוק העזר העוסק בחניה בתשלום, במקום לסעיף העוסק באיסור חניה בדרך, וכן לסעיף בפקודת התעבורה שאינו קשור לעבירה, במקום לתקנה המתאימה בתקנות התעבורה.
למרות זאת, נקבע כי מדובר בפגמים טכניים שלא פגעו בהגנת הנהג. העובדות המיוחסות לו תוארו בצורה ברורה, הוא ידע במה הוא מואשם והתגונן מפני הטענות לגופן. לכן לא היה בטעויות כדי להצדיק את ביטול האישום או את זיכויו.

בסיום הכרעת הדין הרשיע השופט ערן זלר את הנהג בעבירה שיוחסה לו.
מספר התיק: ח"נ 31134-12-25