בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו עצר זמנית הליכי מימוש של שתי דירות, לאחר שבעלי הזכויות טענו שהסדר חוב ששימש בסיס למשכונות ולהליכי ההוצאה לפועל הוא הסכם פיקטיבי ולמראית עין. השופט יחזקאל אליהו הדגיש כי מדובר בשלב מקדמי וכי הממצאים הם לכאוריים בלבד, אך קבע שהתובעים הציגו תשתית שמצדיקה בירור מלא של הטענה. ההליכים עוכבו עד להחלטה אחרת, בכפוף להתחייבות ולהפקדה נוספת של 100 אלף שקל, והמשיב חויב ב-10,000 שקל הוצאות.
עורכי הדין שלנו
התובעים הגישו תביעה הצהרתית שבה ביקשו לבטל את תוקפו של הסדר חוב מיום 13 בפברואר 2013 ואת המשכונות שנרשמו מכוחו על שתי דירות בתל אביב. לטענתם, ההסכם אינו משקף חוב אמיתי אלא נועד לשמש כסות להעברות כספים אחרות. לחלופין טענו שגם אם היה חוב, הוא נפרע. לצד התביעה הם ביקשו לעצור שני תיקי הוצאה לפועל שבמסגרתם נעשה ניסיון לממש את הדירות.
ליבת טענת התובעים הייתה שהסדר החוב הוא "חוזה למראית עין" וכי המבנה שנוצר סביבו קשור להעברות כספים בין חברות. הם הפנו בין היתר לכך שבאותו מועד נערכו מסמכים בעלי תנאים דומים, ולהעברות כספיות שבוצעו בסמוך. לפי טענתם, הסכומים והמסמכים אינם מתיישבים עם גרסת המשיב שלפיה מדובר בהסדרת הלוואות אמיתיות שניתנו להם בעבר.
המשיב דחה את הטענה וטען שהחוב אמיתי ומקורו בהלוואות שניתנו לתובעים על ידי הוריו. ביחס לפירעון הוא טען כי התובעים "לא שילמו אף לא סנט אחד" על חשבון אותו חוב. הוא הבחין בין הסדר החוב לבין הלוואה אחרת בסך שני מיליון דולר שלטענתו ניתנה בשלב מאוחר יותר ונפרעה בשנת 2015. לשיטתו, התובעים מערבבים בין עסקאות שונות כדי ליצור מצג כאילו הסדר החוב עצמו אינו אמיתי.
בשלב הבקשה לסעד זמני בית המשפט לא נדרש להכריע אם ההסכם אכן פיקטיבי. השופט אליהו חזר על כך שהבחינה היא לכאורית בלבד ונועדה לבדוק אם לתביעה סיכוי המצדיק את שימור המצב עד להכרעה. במסגרת זו בחן את המסמכים, מועדי ההעברות, הדמיון בין ההסכמים וההסברים שניתנו ביחס למקור החוב ולתנועת הכספים.
בהחלטה צוין כי הסבריו של המשיב ביחס לחוב של כ-3.3 מיליון דולר מעוררים בשלב זה קושי. בית המשפט הגדיר את ההסבר כ"מוקשית על פניה" וציין כי הוא נותר כללי ואינו נתמך במידה מספקת במסמכים שהוצגו בשלב זה. משקל ניתן גם לכך שהסכמים שונים נשאו אותו תאריך ותנאים דומים, ולתשובות שניתנו בחקירה ביחס להעברות בין החברות ולסכומים שנעו ביניהן.
אחת ההעברות שנבחנה הייתה בסך כ-7.716 מיליון שקל, ששוויה הוצג במסמכים כשני מיליון דולר. בית המשפט לא קיבל בשלב הלכאורי את ההסבר שניתן לה כתשובה מלאה לשאלות שעלו מן התיעוד. גם כאן נמנע השופט מקביעה סופית שמדובר בעסקה מלאכותית, אך סבר שהפערים והקושי בהסברים מחזקים את הצורך לאפשר לתביעה להתברר בלי שבינתיים ימומשו הדירות.
שיקול מרכזי נוסף היה מאזן הנוחות. שתי הדירות הן הנכסים שמימושם מתבקש בתיקי ההוצאה לפועל, ואם יימכרו לצדדים שלישיים לפני ההכרעה בתביעה, עלול להיווצר מצב שקשה להשיב לקדמותו. מנגד, ניתן להגן על המשיב באמצעות תנאים כספיים להמשך הצו. בית המשפט קבע כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת התובעים, בהתחשב בטיב הנכסים ובכך שהתביעה מעלה ספק ממשי, בשלב זה, לגבי קיום החוב בהיקף הנטען.
המשיב טען גם לשיהוי בהגשת ההליך ולכך שהתובעים פעלו בחוסר תום לב. בית המשפט לא מצא בטענות אלה, בשלב הנוכחי, הצדקה לדחות את הבקשה. בהחלטה נאמר כי התנהלות המשיב עצמו מעוררת שאלות לכאוריות שיש לבררן, ולכן אין בסיס לקבוע כבר עתה שהתובעים איבדו את זכותם לסעד זמני בשל שיהוי או התנהלות דיונית.
התוצאה אינה ביטול של הסדר החוב ואינה הכרעה שההסכם פיקטיבי. בית המשפט הורה רק על שמירת המצב הקיים: הליכי המימוש בשני תיקי ההוצאה לפועל יעוכבו עד להחלטה אחרת. כתנאי לכך נדרשו התובעים לתת התחייבות בלתי מוגבלת לפיצוי בגין נזק שעלול להיגרם מהצו, וכן להפקיד 100 אלף שקל. התנאים נועדו לאזן בין ההגנה על הדירות לבין האפשרות שהמשיב ייפגע מעיכוב המימוש אם התביעה תידחה לבסוף.
ההחלטה ממקמת אפוא את טענת ההסכם הפיקטיבי בלב המחלוקת, אך אינה מאמצת אותה כעובדה. מה שנקבע הוא שהתשתית שהוצגה מספיקה בשלב הזמני כדי להעלות שאלה רצינית בדבר מקור החוב, היקפו והקשר בין ההסכם להעברות הכספים. השופט הבהיר שהמחלוקת עצמה תידרש להוכחה בהליך העיקרי, ורק אז ניתן יהיה לקבוע אם ההסכם תקף, אם החוב קיים ואם המשכונות ניתנות למימוש.
בית המשפט הוסיף כי האפשרות של נזק לתובעים אינה מסתכמת בכסף בלבד, משום שהליכי ההוצאה לפועל מכוונים למכירת הדירות עצמן. מנגד, האינטרס הכספי של המשיב ניתן להגנה באמצעות הערובות שנקבעו. שילוב זה, יחד עם השאלות שעלו ביחס לחוב, היה יסוד מרכזי בהעדפת שמירת המצב הקיים עד להכרעה בתביעה.
עד להכרעה זו, המשיב אינו רשאי להמשיך במימוש שתי הדירות. לצד ההפקדה וההתחייבות שהוטלו על התובעים, הוא חויב לשלם להם הוצאות בסך 10,000 שקל בגין הבקשה. בכך שמר בית המשפט על הנכסים מצד אחד, אך נמנע מצד אחר מלתת לתובעים את הסעד ההצהרתי הסופי שהם מבקשים במסגרת התביעה.
בית המשפט ציין כי בשלב הסעד הזמני אין הוא קובע ממצאי מהימנות סופיים ואינו סוגר את הדרך בפני המשיב להוכיח את גרסתו. עם זאת, החקירה והמסמכים שהוצגו סיפקו, לשיטתו, יותר מחשד כללי. הם הצביעו על שאלות ממוקדות ביחס להסכמים, להעברות ולגובה החוב, ולכן עברו את הרף הנדרש לצורך צו זמני. ההבחנה הזו חשובה לתוצאה: התובעים לא קיבלו הצהרה שהמשכונות בטלים, אלא רק זמן להוכיח את תביעתם כשהדירות עדיין אינן ממומשות.
מספר התיק: ת"א 26706-07-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.