בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב־יפו הרשיע שליח ב־26 עבירות חניה, לאחר שדחה שורה ארוכה של טענות נגד הדו״חות, נגד אופן האכיפה ונגד עצם האיסור לעצור על מדרכה לצורך פריקה וטעינה. השופט נמרוד אשכול קבע כי המדרכה מיועדת להולכי רגל, וכי נהג העוסק במשלוחים אינו רשאי להפוך אותה לשטח תפעולי רק משום שהדבר נוח יותר לעבודתו.
עורכי הדין שלנו
ההליך החל ב־29 כתבי אישום שנשמעו במאוחד, בעקבות בקשתו של הנאשם להישפט. 28 מהם עסקו בהעמדת הרכב בארבעת גלגליו על מדרכה ברחוב נחלת יצחק בתל אביב, ואחד עסק בהעמדת הרכב בתחום תחנת אוטובוס סמוכה. שלושה מכתבי האישום נגרעו מהכרעת הדין משום שפקחית שהייתה אמורה להעיד לגביהם לא יכלה להתייצב בשל מצבה הרפואי. ההכרעה ניתנה אפוא ב־26 תיקים: 25 בגין חניה על מדרכה ואחד בגין חניה בתחום תחנת אוטובוס.
הנאשם, שעבד בשליחויות והוביל בין היתר פרחים, מתנות וסחורות, טען כי לא חנה במקום אלא עצר לזמן קצר כדי לפרוק ולטעון משלוחים. לדבריו, עצירה על המדרכה הייתה לעיתים האפשרות הבטוחה והמעשית יותר, בין היתר כדי שלא לחסום את תחנת האוטובוס או להפריע לתנועה בכביש.
אלא שהפקחים, התמונות והסרטונים הציגו תמונה אחרת. לפי הכרעת הדין, הרכב תועד פעם אחר פעם כשהוא עומד כולו על המדרכה ומפריע למעבר הולכי רגל. בחלק מהתיעודים לא נראתה פעולה מיידית של פריקה או טעינה, ציוד שהוצא מן הרכב או סחורה שהועברה. בחלק מהמקרים נראה הנהג יושב ברכב, שותה או משוחח בטלפון. אחד הפקחים תיאר גם קושי שנגרם לאישה עם עגלת תינוק לעבור במקום.
השופט אשכול הבהיר כי גם אילו הוכחה בכל המקרים פעולת פריקה וטעינה, לא היה בכך כדי להכשיר את העמדת הרכב על המדרכה. חניה על מדרכה אסורה מכוח הדין גם בלי תמרור מיוחד שמודיע על כך, ופריקה וטעינה מותרות במקומות שיועדו לכך. הרצון לצמצם הפרעה במקום אחר אינו מקנה לנהג היתר לבחור בעצמו היכן לעבור על איסור חניה.
בית המשפט דחה גם את הטענה כי העירייה לא הייתה מוסמכת לשלוח את הודעות הקנס בדואר מבלי להצמיד תחילה דו״ח לרכב. בהכרעה נקבע כי התקנות מאפשרות להצמיד הודעה לרכב, אך אינן מחייבות לעשות זאת. במקרה זה הנאשם קיבל את ההודעות, ביקש להישפט ואף ניהל את ההליך, ולכן הטענה בדבר פגם בהמצאה לא סייעה לו.
טענה נוספת עסקה בשימוש במצלמות אכיפה. הנאשם טען כי מדובר באמצעי הפוגע בפרטיות ואינו מאפשר לפקחים להפעיל שיקול דעת, ואף ביקש להסתמך על פסיקה שעסקה במצלמות לזיהוי לוחיות רישוי. בית המשפט קבע כי טענות עקרוניות נגד חוקיות שיטת האכיפה הן בעיקרן טענות מנהליות, שמקומן בתקיפה ישירה בבית המשפט לעניינים מנהליים. נוסף על כך, הנאשם לא הוכיח שהמצלמות ששימשו במקרה שלו הן מאותו סוג שנדון בפסיקה שאליה הפנה.
גם טענת האכיפה הבררנית נדחתה. הנאשם הציג תמונות של רכב עירוני ושל רכב הנושא תג נכה שלדבריו חנו באופן דומה ולא נקנסו. ואולם, בית המשפט קבע כי לא הונחה תשתית המראה שהרכבים אכן לא קיבלו דו״ח או שהאכיפה נגד הנאשם נבעה משיקול פסול. העירייה ציינה כי באזור נרשמו בתקופה הרלוונטית כ־300 דו״חות נוספים, ואחד הפקחים העיד כי הוא רושם דו״חות גם לרכבי עירייה כאשר הם חונים בניגוד לדין.
ביחס לתחנת האוטובוס קבע בית המשפט כי האיסור חל בתחום התחנה המסומן, ונועד לאפשר לאוטובוסים להיכנס למפרץ בבטחה ולהעלות ולהוריד נוסעים. הפקח שהעיד על האירוע ציין כי הרכב הפריע לשימוש בתחנה וכי לא הייתה אינדיקציה לפריקה או טעינה.
בסיום הכרעת הדין הורשע הנאשם בכל 26 כתבי האישום שנותרו לדיון. השופט אשכול הוסיף כי מצוקת חניה או פגיעה נטענת בחופש העיסוק אינן מאפשרות עשיית דין עצמי, וכי הצורך הלגיטימי בפריקה וטעינה דווקא מחייב שימוש באזורים מוסדרים. בשלב זה טרם נגזר דינו של הנאשם: הצדדים נדרשו להגיש טיעונים לעונש, ולאחר מכן יינתן גזר הדין.
מספר התיק: ח״נ 50586-04-24 (ותיקים מאוחדים נוספים)
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.