בעל רכב וחברת הביטוח שלו זכו בתביעה נגד מפעילת תחנת דלק לאחר שהרכב נעצר יומיים אחרי תדלוק. השופטת מירב דניאל-בונן מבית משפט השלום בנתניה קבעה כי מקור התקלה היה דלק שנרכש בתחנה ולא עמד בדרישות התקן. ההכרעה נשענה על בדיקת מעבדה, סמיכות הזמנים, עדויות אנשי המקצוע והאופן שבו התנהלה התחנה לאחר שנמסרה לה הודעה על התקלה.
עורכי הדין שלנו
הרכב תודלק ב-10 בדצמבר 2020 בכ-34.66 ליטר בנזין 95. יומיים לאחר מכן הוא נעצר והועבר לטיפול. דגימת דלק שנבדקה במעבדה נמצאה ככזו שאינה עומדת בדרישות התקן למראה ולטווח הזיקוק. מטעם התובעים העיד גם איש מקצוע שתיאר את הנזק שנמצא במערכות הרכב ואמר: "אני ראיתי מה קרה ברכב, ברכב כל מה שקרה לו זה הכל בגלל דלק מהול". התובעים טענו כי "הוכיחו קיומו של קשר סיבתי בין תדלוק הרכב בתחנת הנתבעת בדלק הלקוי לבין הנזק שנגרם לרכב", הן על בסיס הבדיקה והן על בסיס סמיכות הזמנים.
מפעילת התחנה הכחישה את הקשר. היא טענה שאין הוכחה שהדגימה אכן משקפת את הדלק שנמכר בתחנה, שהבדיקה נעשתה ללא נציג מטעמה ושלא הובאה חוות דעת מספקת על הקשר הסיבתי. היא הדגישה שבאותן שעות תדלקו כלי רכב רבים נוספים ללא תקלה, וציטטה בסיכומיה כי "מאות רכבים אחרים תדלקו באותן שעות ובאותם מיכלים והמשיכו בדרכם ללא כל תקלה".
בית המשפט דחה את הטענות הללו. נקבע כי התובעים הוכיחו במאזן ההסתברויות את שרשרת האירועים ואת הקשר בין התדלוק לתקלה. עדויות התובעים ואנשי המקצוע נמצאו מהימנות, והבדיקה המעבדתית נתנה תמיכה אובייקטיבית. מנגד, בית המשפט מצא קשיים בעדות מנהל התחנה וייחס משקל לכך שלא הוצגו נתונים שהיו עשויים לתמוך בגרסת התחנה, ובהם מידע ממערכת ניטור המים. עוד צוין כי לאחר שהתחנה קיבלה הודעה על האירוע היא לא ביצעה בדיקה בזמן אמת שיכולה הייתה להפריך את הטענה.
שרשרת הדגימה הייתה מוקד מרכזי נוסף. אנשי המוסך העידו שהדלק נשאב באמצעות משאבה נקייה, הוכנס לכלי אטום ונשלח למעבדה. מנהל השירות במעבדה הסביר כי התוצאות היו רחוקות מן הטווח המותר וכי אם הדגימה נשמרה סגורה היטב אין בעיה בכך שחלפו ימים אחדים עד הבדיקה. בית המשפט קיבל את העדויות וקבע שלא הוכח כשל שמנתק את הקשר בין הדגימה לבין הדלק שהיה ברכב.
לעומת זאת, דגימות שביצעה התחנה ימים לאחר התדלוק לא נמצאו מכריעות לגבי מצב הדלק בזמן האירוע, בין היתר משום שבתחנה מתקבלות אספקות דלק בתדירות גבוהה. מנהל התחנה גם אישר שקיימת מערכת אלקטרונית שמתריעה על מים במיכל, אך לא הוצג תיעוד ממנה ביחס למועד התדלוק. היעדר הראיה נזקף לחובת הנתבעת, משום שהיה ביכולתה להציג נתון אובייקטיבי שהיה עשוי לתמוך בגרסתה.
מפעילת התחנה חויבה לשלם לבעל הרכב 1,725 שקל בגין ההשתתפות העצמית ולמבטחת 24,457 שקל בגין הסכום ששילמה. נפסקו גם הוצאות ושכר טרחה. ת"א 41941-06-21
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.