תשע המחאות בסכום זהה של 193 אלף שקל כל אחת, בסך כולל של 1.737 מיליון שקל, נראו כמו ראיה שקשה להתעלם ממנה. לצדן הציגו התובעים שתי העברות בנקאיות בסך כולל של 450 אלף שקל למשתלה. ובכל זאת בית משפט השלום ברחובות דחה את התביעה במלואה. פסק הדין קבע שהמסמכים אינם מוכיחים את עסקת היסוד שהוצגה כהלוואה, ושהתמונה מסתבכת עוד יותר בגלל מסמך שעליו חתם התובע בשנת 2020 ובו אישר שקיבל תשלום עבור כל החוב ושלא יהיו לו תביעות נוספות בקשר לחובות.
עורכי הדין שלנו
התביעה הוגשה בידי אדם וחברה שבבעלותו נגד מי שהפעיל משתלה במשק במושב גן שורק. לטענת התובעים, ההיכרות בין הצדדים החלה בקשר עסקי עוד בשנת 2012, ובשנת 2018 פנה הנתבע וביקש עזרה בגלל קשיים כלכליים זמניים. לטענתם הוא הבטיח להחזיר את הכסף מרווחי המשתלה, ובהמשך נמסרו תשע המחאות שנועדו לכסות את מלוא ההלוואה.
התובע תיאר את מערכת היחסים באופן לא פורמלי. בחקירתו אמר: "זה לא הלוואה, זה עזרה ממני אליו", והוסיף שנתן כסף "בלי ריבית ובלי הצמדה". לטענתו, חלק מן הסכום הועבר בנקאית והיתר במזומן ובהמחאות. הוא הסביר שהשיקים שבידיו הם השיקים שנמסרו כנגד אותו חוב, וכי שיקים קודמים הוחלפו לאורך הדרך בשיקים עם מועדי פירעון מאוחרים יותר.
הנתבע הכחיש את הסיפור. בתחילת ההליך אמר: "הוא המציא סיפור שהוא נתן לי הלוואה" וטען שמעולם לא קיבל סכומים בהיקף שתואר בתביעה. בהמשך הודה שהיו בעבר "הלוואות קטנות פעם פעמיים והוחזרו". ביחס לתשע ההמחאות הציג גרסאות שונות: פעם טען שנועדו לתשלום עתידי עבור עובדים שהתובעים אמורים היו לספק, ופעם הסביר שהן ניתנו כטובה כדי לסייע לתובע מול הבנק ולא נועדו להיפרע אם השירות לא יסופק.
השופטת רונית כהן כתבה שהגרסאות החלופיות של הנתבע מעוררות תהיות, אבל זה לא מעביר את נטל ההוכחה ממנו אל התובעים. מי שתובע סכום של 1.737 מיליון שקל בטענה להלוואה צריך להוכיח את מתן הכסף ואת תנאי העסקה. כאן לא הוצג הסכם הלוואה, אף שהחוק שהיה בתוקף חייב מסמך בכתב כאשר מדובר בהלוואה שניתנת דרך עיסוק, והתובעים גם לא הוכיחו שההלוואה ניתנה שלא דרך עיסוק.
גם הראיות הכספיות היו חלקיות. שתי ההעברות הבנקאיות הוצגו באמצעות צילומי מסך שאינם כוללים את מלוא הפרטים, ובאחת מהן אפילו לא ניתן היה לזהות מתוך המסמך מי הגורם המעביר. בהעברה של 250 אלף שקל נכתב בתיאור "תשלום חשבונות", לא "הלוואה". התובע אמר שהחוב נרשם בספרי החברה, אך המסמכים החשבונאיים שיכלו לתעד זאת לא הוגשו.
תשע ההמחאות הותירו סימן שאלה, אך לא פתרו אותו. בית המשפט קבע שהן יוצרות חזקה שטרית מסוימת, אולם הנתבע הצליח לסתור אותה באמצעות התמונה הכוללת ובעיקר באמצעות מסמך מ-5 באוקטובר 2020. באותו מסמך אישר התובע כי "קיבלתי תשלום עבור כל החוב שהיה למשתלת אקסלרוד" וכי אין ולא יהיו לו תביעות בקשר לחובות שהיו וישנם.
התובעים ניסו להסביר שהמסמך נחתם רק משום שהנתבע מסר שיקים חדשים במקום ישנים. התובע אמר: "ביקש ממני שאחתום על טופס שמסר לי את מה שמגיע לי, מסר לי את השיקים ואני חתמתי לו". אלא שהוא גם אישר שכל העברות הכספים שעליהן הוא מסתמך נעשו לפני אותו מסמך, ואמר מפורשות: "אחרי המסמך באוקטובר לא העברתי לו שקל אחד".
מבחינת בית המשפט זו הייתה נקודת המפנה. גם אם היו בין הצדדים הלוואות בעבר, וגם אם 450 אלף שקל אכן הועברו למשתלה, מסמך הסילוק קובע באופן גורף שאין חובות בני תביעה נכון למועד חתימתו. כדי להתגבר עליו היה צריך להוכיח שהתשע המחאות המאוחרות מייצגות עסקה חדשה או התחייבות חדשה. ראיה כזו לא הוצגה.
התביעה נדחתה והתובעים חויבו בהוצאות בסך 20 אלף שקל. השופטת סיכמה כי "רב הנסתר על הנגלה" במערכת היחסים וההתחשבנות בין הצדדים. דווקא המשפט הזה מסביר את התוצאה: בית המשפט לא אימץ את גרסת הנתבע כגרסה נקייה מסתירות, אלא קבע שהספקות לגביו אינם יכולים למלא את החורים בגרסת מי שמבקש לקבל 1.737 מיליון שקל. כאשר לצד החורים עומד גם ויתור מפורש בכתב, ההמחאות לבדן לא הספיקו. מספר התיק: ת"א 60901-11-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.