שלוש בנות ביקשו מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים לבטל צו קיום שניתן לצוואת אביהן בשנת 2022, ולקיים במקומה העתק של צוואה מוקדמת יותר משנת 2016. הן טענו שרק מאוחר יותר התברר להן דבר קיומה של הצוואה המאוחרת, והעלו חשדות להשפעה בלתי הוגנת ולזיוף. אלא שהמסמכים שהצטברו בתיק הראו תמונה אחרת: עוד לפני מתן הצו הייתה לפחות אחת מהן מודעת להליך, ושנה לאחר מכן נחתם מסמך משפחתי שהסתמך במפורש על הצוואה המאוחרת. בית המשפט קבע שהפער בין הגרסה המאוחרת לבין ההתנהלות בזמן אמת אינו מאפשר לפתוח מחדש את הירושה.
עורכי הדין שלנו
האב הותיר חמישה ילדים, שלוש בנות ושני בנים. בשנת 2019 ערך צוואה נוטריונית הדדית. לאחר מותו הוגשה הצוואה לקיום, ובשנת 2022 ניתן צו. הבנות לא הגישו התנגדות באותו שלב. בבקשה המאוחרת הן ביקשו לבטל את הצו, וטענו כי יש לקיים העתק של צוואה משנת 2016, שהמקור שלה לא נמצא.
המבקשות טענו שהצוואה משנת 2019 אינה משקפת את רצונו החופשי של האב. הן העלו טענות להשפעה בלתי הוגנת מצד בני המשפחה שנהנו ממנה ואף טענות ביחס לאמיתות החתימה. לשיטתן, הן לא ידעו בזמן אמת על תוכן הצוואה ועל השלכותיה, ואף טענו כי "לא ידעו בשום צורה ואופן" על הצוואה, הבקשה והצו. רק לאחר גילוי מאוחר של העובדות, לטענתן, נוצר בסיס להגשת הבקשה. הן ביקשו שבית המשפט יעדיף את הצוואה המוקדמת יותר.
שני האחים שהתנגדו לבקשה טענו שהסיפור על גילוי מאוחר אינו נכון. הם הצביעו על פניות שנעשו כבר בתקופת הליך הקיום ועל מסמכים מאוחרים שמראים שהאחיות הכירו את החלוקה. לטענתם, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ורק לאחר שהצוואה המאוחרת כבר שימשה בסיס להתנהלות משפחתית נוספת. הם טענו כי "המבקשות אינן עומדות במבחנים הקבועים בחוק לצורך ביטול צו קיום צוואה". הם גם דחו את הטענות להשפעה בלתי הוגנת ולזיוף וטענו שאין להן תשתית ראייתית.
השופטת מיכל דבירי רוזנבלט בחנה תחילה את שאלת הידיעה. מן החומר עלה שכבר בשנת 2022, לפני מתן צו הקיום, נעשתה פנייה הנוגעת להליך. בית המשפט לא קיבל את הטענה שהמבקשות כולן היו מנותקות מן המתרחש. משמעות הדבר הייתה שהן נדרשו להסביר מדוע לא פעלו אז ומדוע המתינו זמן רב לפני שביקשו לבטל צו שכבר ניתן.
המסמך המשמעותי ביותר נוצר דווקא בשנת 2023. אחת הבנות חתמה על הצהרה שנגעה לחלוקת הרכוש המשפחתי והסתמכה על הצוואה המאוחרת. בהצהרה נכתב, בתמצית, שהאחיות לא נכללו באותה חלוקה משום שכבר קיבלו חלק בחיי האב. בעיני בית המשפט, קשה ליישב מסמך כזה עם הטענה המאוחרת שלפיה עצם קיומה של הצוואה ותוכנה התגלו רק בהמשך.
גם הטענות לגוף הצוואה לא הצליחו למלא את החסר. בית המשפט קבע שהטענה להשפעה בלתי הוגנת הוצגה באופן כללי ולא נתמכה בראיות שמראות תלות חריגה של האב, בידוד שלו או שליטה של מי מן הנהנים על רצונו. הצוואה נערכה בפני נוטריון, והחומר שהוגש לא הצביע על נסיבות שמצדיקות בשלב הזה ביטול של צו הקיום.
לכך הצטרפה התנהלות דיונית שהחלישה עוד יותר את הטענה. הנוטריון שערך את הצוואה יכול היה להיות עד מרכזי בשאלה כיצד נערכה ומה היה מצבו של המצווה, אך המבקשות התנגדו לזימונו. בית המשפט נתן לכך משקל כאשר בחן אם קיימת תשתית ממשית שמצדיקה לפתוח מחדש הליך שכבר הסתיים.
לשיהוי הייתה משמעות נוספת מעבר לסדרי הדין. ככל שחולף זמן לאחר מתן צו קיום, כך גדל המשקל של סופיות ההליך ושל פעולות שנעשו בהסתמך עליו. סעיף 72 לחוק הירושה מאפשר ביטול או תיקון, אך בית המשפט הדגיש שמדובר בחריג, ושיש לבחון אם העובדות החדשות באמת לא היו יכולות להיות מוצגות קודם ובהזדמנות הסבירה הראשונה. במקרה הזה הידיעה המוקדמת חיברה בין השיהוי לבין חולשת הטענות לגופן.
הבקשה לביטול צו הקיום נדחתה. בית המשפט לא קיבל את הטענה שיש לעבור לצוואת 2016, וכיוון שהצו משנת 2022 נותר בתוקף, גם הבסיס הדיוני להעדפת העתק הצוואה המוקדמת לא התקבל. המבקשות חויבו בהוצאות בסך 35 אלף שקל.
הנקודה שמכריעה את הסיפור אינה רק עדיפותה של צוואה אחת על אחרת. בדיני ירושה אפשר לתקוף צוואה גם אחרי שניתן צו, אבל מי שמבקש לעשות זאת צריך להסביר מתי נודעו לו העובדות ולמה לא פעל קודם. כאן בית המשפט לא נדרש להסתמך רק על זיכרונות סותרים של בני המשפחה: הוא מצא עקבות כתובים מן השנים הרלוונטיות. דווקא המסמכים שהמבקשות עצמן יצרו בזמן אמת הפכו לראיה המרכזית נגד גרסתן המאוחרת. מספר התיק: ת"ע 43984-04-25.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.