הליך פשיטת רגל שנפתח לבקשת נושה בשנת 2015 הגיע באוגוסט 2026 לצעד החריף ביותר שבית משפט אזרחי יכול לנקוט כדי לאכוף את חובותיו של חייב: מאסר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוצאה נגד אותו חייב פקודת מאסר. להפך, ההיסטוריה של התיק הראתה לבית המשפט כי לאורך שנים דווקא האיום הממשי בשלילת חירות היה מה שהביא אותו לשלם או למסור מידע. לאחר שבאפריל 2025 הפסיק שוב לשלם את התשלום החודשי ולא הגיש דוחות, קבע השופט גלעד לובינסקי זיו בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שאין מנוס מצו מאסר של עשרה ימים, אלא אם יתקן את המחדלים שנקבעו.
צריכים עו"ד?
הבקשה הוגשה בידי הנאמנת, בתמיכת נושה נוסף וכונס הנכסים הרשמי, וביקשה במפורש "מתן צו למאסרו של החייב" מכוח סעיף 179 לפקודת פשיטת הרגל. בית המשפט הדגיש כבר בתחילת ההחלטה כי מאסר בהליך כזה הוא אמצעי "חריף וקיצוני" שנועד למקרים חריגים וכמוצא אחרון. אלא שהמקרה הנוכחי, לפי ההחלטה, אינו עומד בפני עצמו. הוא מצטרף לשורה ארוכה של אירועים שבהם החייב נמנע מקיום חובותיו ועשה דין לעצמו.
כבר ביולי 2018 ניתן נגדו צו מאסר בעקבות אי-ציות. בהחלטה מאותה תקופה נקבע כי דיווחים שמסר לא תאמו מידע שנחשף בנוגע לבית, מקרקעין וכלי רכב. במרץ 2022 ניתן צו נוסף, לאחר שנקבע כי ניסה להציג צילום מסך כאילו הוא מוכיח העברה של כ-30 אלף שקל, בעוד שהתברר שהפעולה טרם אושרה. גם בשנים 2023 ו-2024 חודשו פקודות מאסר, ובאחד המקרים בוטל הצו לאחר שהחייב ביצע את התשלום שנדרש ממנו.
בנובמבר 2024 הושגה הסכמה חדשה. במסגרת דיון שבו החלה חקירת החייב על מצבו הכלכלי, הוא הסכים להגדיל את התשלום החודשי ל-2,500 שקל. כמה חודשים לאחר מכן, מאפריל 2025, הוא הפסיק לשלם לחלוטין. במקביל לא הגיש את הדוחות החודשיים הנדרשים בהליך, מסמכים שאמורים לאפשר לנאמנת ולבית המשפט לעקוב אחר הכנסותיו, הוצאותיו ומצבו הכלכלי.
הסבר שנתן בא כוחו בדיון בינואר 2026 הפך לנקודה מרכזית בהחלטה. כשנשאל מדוע לא שולמו התשלומים שנקבעו בהסכמה, השיב כי החייב סבר שהצעת הסדר שהגיש היא סבירה ולכן "לא רצה סתם לשלם את הכסף". לגבי הדוחות נאמר: "ראיתי זאת כדבר פעוט". מבחינת בית המשפט, הדברים לא הצביעו על חוסר יכולת מוכח אלא על בחירה להתנות את קיום החובות בכך שהנושים יקבלו את ההסדר שהציע.
החייב התנגד למאסר וטען, בין היתר, כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לעמוד בתשלומים וכי ההסכמה שניתנה בעבר התקבלה תחת לחץ. אולם בית המשפט קבע שלא הוצגה תשתית שמוכיחה שינוי נסיבות שמצדיק הפחתה בצו התשלומים. יתרה מזו, אי-הגשת דוחות אינה כרוכה בתשלום כספי, ולכן אינה יכולה להיות מוסברת בחוסר יכולת. השופט ראה בכך דפוס של "עשיית דין עצמי" ולא קושי טכני.
ההחלטה מדגישה שגם הצעת הסדר לנושים אינה פוטרת חייב מן החובות השוטפים כל עוד ההסדר לא אושר. ההצעה שהגיש לא זכתה לרוב הדרוש של הנושים, ולכן צו התשלומים נותר בתוקף. בית המשפט קבע שאין לאפשר לחייב להחליט בעצמו שהוא מפסיק לשלם עד שהצעה שלו תתקבל. התנהלות כזו פוגעת הן בנושים והן ביכולת של הליך חדלות הפירעון להתנהל באופן שוויוני ומפוקח.
בית המשפט נתן משקל גם לכך שההליך נפתח מלכתחילה לבקשת נושה ולא לבקשת החייב. לכן האפשרות לבטל את הליך פשיטת הרגל כתגובה למחדלים לא נתפסה כפתרון שמגן על האינטרסים שבגללם מתנהל התיק. לכך נוספה הציפייה לדיבידנד בקופת הכינוס בעקבות הליך חדלות פירעון שמתנהל בעניינה של אשת החייב, נתון שחיזק את המסקנה שיש טעם בהמשך ההליך ובאכיפת חובותיו בתוכו.
בסופו של דבר הורה בית המשפט על מאסר למשך עשרה ימים. עם זאת נקבע מנגנון שמאפשר לחייב למנוע את המאסר: תשלום חוב הפיגורים בסך 35 אלף שקל והגשת הדוחות החודשיים עבור ששת החודשים האחרונים. תחילת המאסר נקבעה לאוקטובר 2026, ובית המשפט ציין כי דחיית המועד נעשתה בעיקר בשל חגי תשרי הקרבים.
הזווית החריגה של ההחלטה אינה עצם קיומו של חוב. חייבים רבים אינם מצליחים לעמוד בתשלומים, והדין מכיר במצבי קושי אמיתיים. כאן, לפי בית המשפט, הבעיה הייתה אחרת: לאורך יותר מעשור של הליך, אי-ציות חזר שוב ושוב, ובפועל תשלום הגיע לעיתים רק כאשר מאסר הפך לאפשרות ממשית. לכן הגיע השופט למסקנה שאמצעים מתונים יותר כבר נוסו ולא השיגו את מטרתם. מספר התיק: פש"ר 40554-03-15.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.