בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את ערעור המדינה על אופן מניין הימים לביצוע צו הריסה מנהלי באבו סנאן וקבע כי ארכה שיפוטית מתחילה ביום שבו ניתנה ההחלטה, ולא במועד רטרואקטיבי. השופט שלמה בנג'ו דחה במלואו את הערעור הנגדי שהגיש מקבל הצו וקבע כי תקופת הארכה בת 90 ימים תימנה מיום פסק הדין.
עורכי הדין שלנו
צו ההריסה המנהלי נחתם באוגוסט 2025 בנוגע למבנה שלד מבטון ובלוקים בשטח של כ-167 מ"ר. המבנה הוקם על קרקע חקלאית מוכרזת באבו סנאן. בפסק הדין צוין כי תוכנית כוללנית מייעדת את הקרקע למגורים ולמוסדות ציבור, אך טרם הוגשה תוכנית איחוד וחלוקה ולכן אי אפשר להוציא מכוחה היתר בנייה.
המדינה ביקשה מבית משפט השלום בעכו ארכה לביצוע הצו. לאחר שמקבל הצו לא הגיש תגובה במועד, ניתנה באוקטובר 2025 ארכה ראשונה של 90 ימים. הוא לא ערער על ההחלטה. לאחר מכן ביקש לבטל אותה, אך בית משפט השלום קבע שרישומי מערכת נט המשפט מלמדים שבא כוחו צפה בהחלטה ודחה את הבקשה. גם על החלטה זו לא הוגש ערעור.
בתוך תקופת הארכה הראשונה הגישה המדינה בקשה לארכה שנייה. בינואר 2026 בית משפט השלום העניק לה 90 ימים נוספים, אך קבע שמניינם יתחיל מתום הארכה הראשונה ולא מיום החלטתו. המדינה ערערה וטענה כי בית משפט השלום שגה כשמנה את הימים "מתום הארכה הראשונה ולא מיום החלטתו".
מקבל הצו הגיש ערעור נגדי וטען כי "צו ההריסה המנהלי לא היה בתוקף בעת מתן הארכות", משום שביצועו לא עוכב והתקופה המקורית כבר חלפה. הוא חלק גם על ההצדקה המהותית למתן הארכות וטען לקיומו של אופק תכנוני למבנה.
בית המשפט המחוזי קבע כי חוק התכנון והבניה כולל שני הסדרים מקבילים. האחד מסדיר את מניין הימים כאשר מקבל הצו תוקף אותו ומבקש עיכוב ביצוע. השני, בסעיף 224 לחוק, מאפשר לבית המשפט להעניק למדינה ארכה לביצוע הצו מנימוקים שיירשמו, עד לתקופה מצטברת של שישה חודשים. נקבע כי ההסדרים אינם מבטלים זה את זה.
במקרה הנדון המדינה הגישה את בקשת הארכה הראשונה לפני חלוף התקופה המקורית ואת הבקשה השנייה בתוך הארכה הראשונה. לכן הארכות בית המשפט נתנו לצו תוקף לפרקי זמן נוספים. פסק הדין הוסיף כי לפי הפסיקה ניתן בנסיבות מתאימות להאריך צו גם אם פקע בינתיים, כאשר הבקשה מציגה טעמים המצדיקים זאת.
בשאלת מועד תחילת הארכה התקבלה עמדת המדינה. סעיף 224 קובע שסך "תקופות הארכה" לא יעלה על שישה חודשים, ובית המשפט פירש זאת כתקופות מלאות שאין לנכות מהן את הזמן שבו הבקשה הייתה תלויה ועומדת או את הזמן שחלף מתום תקופה קודמת. כאשר המחוקק ביקש לעצור מועדים או לקבוע נקודת התחלה אחרת, הוא עשה זאת במפורש בסעיפים אחרים.
השופט הוסיף כי המדינה אינה שולטת בזמן שחולף בין הגשת הבקשה להכרעה בה, וכי מניין רטרואקטיבי עלול לרוקן את הארכה מתוכן. ביצוע הריסה דורש היערכות הנדסית, כוחות ביטחון, ציוד כבד ותיאום, ולכן יש צורך בתקופה המלאה שקצב בית המשפט. גם אתגרי הביטחון והלחימה, המשפיעים על תיעדוף משימות המשטרה, הוכרו כשיקול רלוונטי למתן הארכה.
ערעורו של מקבל הצו על הארכה הראשונה נדחה גם משום שההחלטה הפכה חלוטה לאחר שלא ערער עליה במועד. לגופו של עניין נקבע שהמדינה הציגה טעמים המצדיקים את שתי הארכות. גם הטענה לאופק תכנוני נדחתה, משום שלא הוכח שקיימת תוכנית פרטנית שמכוחה היתר בנייה נמצא בהישג יד.
בסיום נקבע כי ערעור המדינה מתקבל וכי 90 ימי הארכה יימנו מיום פסק הדין. עיכובי ביצוע, ככל שניתנו, בוטלו, ומקבל הצו חויב בהוצאות המדינה בסך 10,000 שקל.
מספרי התיקים: עפ"א 3829-03-26 ועפ"א 28683-03-26.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.