בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קבע כי תלושי השכר של עובד ריצוף לא שיקפו את התשלומים שקיבל בפועל, והעמיד את שכרו הקובע על 9,815 שקל נטו לחודש. ההרכב בראשות השופט אלעד שביון חייב את המעסיק גם בהוצאות בסך 5,000 שקל.
צריכים עו"ד?
העובד הועסק כרצף מסוף יולי 2019 ועד שנפגע בתאונת דרכים במאי 2022. מתוך התקופה הזאת הוא עבד בפועל כ-21 חודשים, לאחר שבין אוקטובר 2020 לאוקטובר 2021 שהה בחופשה ללא תשלום. המעסיק לא מסר לו הודעה על תנאי העבודה ולא חתם עמו על הסכם עבודה.
התביעה המקורית הוגשה בסך 293,643 שקל וכללה דרישות בגין הפרשות לפיצויי פיטורים ולתגמולים, שעות נוספות, הבראה, חופשה, קרן השתלמות, הוצאות ופיצויים הנוגעים לתלושי השכר ולתנאי ההעסקה. במהלך דיון ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה על תשלום 95 אלף שקל בגין מכלול התביעות שבסמכות בית הדין, והותירו להכרעתו את שאלת השכר הקובע.
העובד טען כי תלושי השכר "אינם משקפים את שכרו האמיתי" וביקש לקבוע ששכרו עמד על 15 אלף שקל נטו לחודש לפחות. לדבריו, המעסיק העביר לו סכומים הגבוהים משמעותית מאלה שנרשמו בתלושים, והטענה כי ההפרשים היו הלוואות לא נתמכה בהסכם הלוואה, בכרטסת הנהלת חשבונות או במסמכי קיזוז.
המעסיק טען כי השכר שסוכם היה 7,000 שקל ברוטו בתחילת ההעסקה ועלה ל-8,000 שקל ברוטו מינואר 2021, כפי שנרשם בתלושים. הוא הסביר את ההעברות הגבוהות בכך ש"לא תמיד יש לי כסף בחשבון ולכן ביצעתי העברות בסכומים יותר גדולים ממה שהיה מגיע לתובע", כדי להבטיח שיהיו בידי העובד כספים גם בחודשים שבהם יתקשה לשלם. המעסיק הוסיף כי העובד לא התלונן בזמן אמת על התלושים ואף השתמש בהם מול המוסד לביטוח לאומי.
בית הדין ציין כי בהיעדר הודעה לעובד עשוי נטל ההוכחה בעניין תנאי ההעסקה לעבור למעסיק, אם העובד העיד על גרסתו. עם זאת, נקבע כי העובד לא מסר גרסה סדורה ועקבית. בכתב התביעה ובתצהירו לא פורט השכר שסוכם, תחשיב שצורף לתביעה התבסס על 12 אלף שקל נטו, בסיכומים התבקשו 15 אלף שקל נטו, ובעדות דובר על שכר שנע בין 15 אלף ל-20 אלף שקל. גם הרישומים הידניים הציגו סכומים משתנים, וחלקם התייחס לתקופת החופשה ללא תשלום.
לנוכח הקשיים בשתי הגרסאות עבר בית הדין לבחון את הראיות הכספיות. מתדפיס חשבון הבנק עלה כי המעסיק העביר לעובד בתקופת העבודה 206,110 שקל נטו. מנגד, תלושי השכר הציגו תשלום מצטבר של 134,662 שקל נטו בלבד, פער של כ-50%.
בית הדין דחה את הסבר המעסיק להפרש. נקבע כי אם ביקש לשמור כסף לתשלום עתידי, יכול היה להותירו בידיו; לא הוצגו מסמכי הנהלת חשבונות או סיכום שלפיו מדובר במקדמות; התשלומים לא נרשמו בתלושים כמפרעות; ובתלוש האחרון קוזזו 8,000 שקל אך לא קוזזו ההלוואות הנטענות. גם העובדה שהמעסיק לא הגיש תביעה שכנגד להשבת תשלומי היתר החלישה את גרסתו.
מנגד, טענת העובד לקבלת סכומים נוספים במזומן לא הוכחה. הוא לא פירט כמה כסף קיבל במזומן ומתי, ולא הראה שהמעסיק אישר את הרישומים הידניים. בית הדין הוסיף כי חשבונו היה ביתרת חובה ברוב תקופת ההעסקה, ולכן היה הגיוני שלפחות חלק מסכומי המזומן הנטענים היו מופקדים בחשבון.
לאחר שלא ניתן אמון בתלושי השכר ולא הוכחו תשלומים נוספים במזומן, חילק בית הדין את 206,110 השקלים שהועברו לחשבון ב-21 חודשי העבודה וקבע שכר חודשי של 9,815 שקל נטו. נקבע שלא ניתן לתרגם את הסכום לשכר ברוטו בלי נתונים אישיים ותעסוקתיים וחוות דעת מיסויית, אך ניתן יהיה לערוך חישוב כזה בהליכים אחרים על בסיס שכר הנטו שנפסק.
מספר התיק: סע"ש 44408-03-23.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.