ועדת הערעור לפי חוק הנכים בבית משפט השלום בראשון לציון קבעה בערעורה של חיילת לשעבר כי מחלתה הנפשית תוכר בקשר של החמרה בשיעור 30% עקב תנאי שירותה הצבאי. הוועדה, בראשות השופטת ליאת ירון ובהשתתפות ד"ר אילנה נירנברג, אימצה את מסקנת המומחה שמינתה ופסקה למערערת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 שקל.
צריכים עו"ד?
הערעור הוגש על החלטת קצין התגמולים מספטמבר 2020, שדחה את בקשת המערערת להכרה לפי חוק הנכים. בהחלטה המקורית נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין הפרעת האישיות שממנה היא סובלת וכי סימנים להפרעה הופיעו עוד לפני הגיוס. המערערת ביקשה לקבוע כי מצבה הנפשי נגרם עקב השירות, ולחלופין כי השירות החמיר אותו בשיעור מלא או בשיעור אחר.
המערערת התגייסה בפרופיל 97, סיימה טירונות שתיארה כחוויה חיובית ולאחריה שובצה כמש"קית וידאו בבסיס סגור, במקום ביחידת ההסרטה שבה ציפתה לשרת. היא טענה כי בתחילת הצבתה לא היו לה חדר ומיטה קבועים, כי הייתה בחוסר מעש במשך חלק ניכר מהיום וכי בהמשך נשלחה לשבוע שמירות בבסיס אחר. לדבריה, מצבה הידרדר בתקופה זו עד שנזקקה לטיפול נפשי ולאשפוז. המערערת טענה כי "אין לה ספק שמצבה הנפשי נגרם עקב תנאי שירותה הצבאי".
קצין התגמולים ביקש לדחות את הערעור. לשיטתו, לא התרחש בשירות אירוע צבאי מובהק או חריג בעוצמתו, ותנאי השירות היו סבירים. המשיב טען כי "מדובר במקרה מובהק של אכזבה מתנאי שיבוץ", וכי האכזבה הסובייקטיבית השתלבה ברקע גנטי, אישי ונפשי משמעותי שקדם לגיוס. עוד נטען כי המערערת סבלה מהפרעת אישיות גבולית עוד קודם לשירות.
מומחה המערערת סבר שקיים קשר של גרימה בין המחלה הנפשית לתנאי השירות. מומחית המשיב קבעה כי ההפרעה העיקרית היא הפרעת אישיות גבולית שהייתה קיימת לפני הגיוס וכי השירות לא גרם למחלה ולא החמיר אותה. המומחה שמינתה הוועדה הציג עמדה שלישית: הפרעת האישיות הגבולית קדמה לשירות, אך במהלך השירות התפתחה אפיזודה של דיכאון מג'ורי, ולכן קיים קשר סיבתי של החמרה בשיעור 30%.
הוועדה קיבלה את קביעת המומחה כי הפרעת האישיות הגבולית היא ההפרעה המרכזית וכי מקורה בנטייה גנטית ובחוויות ילדות. עם זאת, היא קבעה כי הדיכאון המג'ורי הופיע במהלך השירות ולא לפניו. לכך נמצאו חיזוקים ברישומים הרפואיים: לפני הגיוס תועדו קשיים רגשיים וטיפול פסיכולוגי, אך לא אבחנה של דיכאון מג'ורי; במהלך השירות תועדה הידרדרות מהירה, ולאחר מכן ניתנו אבחנות חוזרות של דיכאון מג'ורי בידי גורמי טיפול שונים.
לפי חוק הנכים, המערערת נדרשה להוכיח גם קשר סיבתי עובדתי ורפואי וגם קשר סיבתי משפטי בין השירות להחמרה. הוועדה קבעה כי הקשר העובדתי הוכח, וכי הוכח גם המרכיב המשפטי האובייקטיבי. נקבע כי אין מדובר באכזבה מהשיבוץ לבדה, אלא בצירוף של ההצבה בבסיס סגור, היעדר חדר ומיטה קבועים במשך כחודש, חוסר המעש, הפניות למפקדים ושבוע השמירות שבמהלכו הוחמר מצבה.
הוועדה ציינה כי המשיב לא הגיש תצהיר מטעם מפקדיה של המערערת ולא הביא עדים שיסתרו את טענותיה בנוגע לתנאי השירות ולפניותיה. המסמך היחיד מטעם מפקד לא היה מתוארך או חתום ולא פירט את תוכן יום עבודתה. על רקע שירותה הקצר והסמיכות בין ההצבה בבסיס לבין התפתחות הדיכאון, יוחס משקל גם לחסר הראייתי הזה.
עם זאת, הוועדה דחתה את בקשת המערערת להכיר בגרימה מלאה או בהחמרה של 100%. נקבע כי הדיכאון המג'ורי הוא הפרעה נלווית להפרעת האישיות הגבולית, שהייתה קיימת לפני השירות, וכי אין לנתק את התפתחותו מהרקע הגנטי והאישי. משום כך אומצה הערכת מומחה הוועדה שלפיה יש לייחס לשירות החמרה בשיעור 30%.
מספר התיק: ע"נ 38739-11-20.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.