רופא אסתטי שתבע מטופלת לשעבר בעקבות פרסום בפייסבוק שבו יוחסה לו הטרדה מינית יקבל ממנה פיצוי של 25,000 שקל, ולא 140,000 שקל כפי שביקש. השופט טל חבקין קבע כי הודעת ווטסאפ למנהלת המרפאה וביקורת פומבית בעמוד העסקי הן לשון הרע, וכי הנתבעת לא הוכיחה שהטענה המרכזית בפרסום נכונה או שפעלה בזהירות הנדרשת כדי ליהנות מהגנת תום הלב. עם זאת, בית המשפט קיבל שהיא האמינה בדברים ורצתה להזהיר נשים, ולא הוכח שהתכוונה לפגוע ברופא בזדון. בהחלטה הודגש גם הצורך להימנע מהרתעת נפגעות עבירות מין מהשמעת קולן, לצד ההגנה על שמו הטוב של מי שמיוחסת לו עבירה שלא הוכחה.
הרקע לסכסוך מורכב במיוחד. נגד הרופא הוגש בעבר כתב אישום בעבירות אינוס ומעשה מגונה כלפי מטופלת, והוא זוכה מן האישומים ברוב דעות ומחמת הספק. הנתבעת בתיק לשון הרע אינה המתלוננת מאותו הליך פלילי. היא מטופלת אחרת לשעבר של הרופא, שסיפרה כי שנים קודם לכן חוותה ממנו הערה מינית שהביכה אותה, וכי אישה קרובה לה סיפרה לה על מגע בלתי הולם של הרופא במהלך טיפול. הדברים היו בבסיס אמונתה, אך לא הוכחו כממצא עובדתי בהליך האזרחי.
ב־3 באוגוסט 2023 פנתה מנהלת המרפאה אל הנתבעת בהודעת ווטסאפ והציעה לה לחזור לטיפול. הנתבעת השיבה: "היוש פחות בעניין של להיות מטופלת אצל מטרידן מינית". מנהלת המרפאה הזכירה שהרופא זוכה במשפטו הפלילי, אך הנתבעת השיבה שהזיכוי היה בתיק האונס וכי אינה זוכרת שנשפט על הטרדות מיניות. עוד באותו יום פרסמה הנתבעת ביקורת בעמוד הפייסבוק העסקי של הרופא: "הבנאדם הטריד מינית חברה שלי. גם אם זוכה במשפט בתיק האונס, הטיפוס ברור". הדברים הוצגו כטענה על מעשה קונקרטי, ולא רק כהבעת אי שביעות רצון משירות רפואי.
הרופא טען שהביקורת פגעה במוניטין שלו, במיוחד משום שהוא מבצע בעצמו טיפולים המחייבים קרבה גופנית למטופלות. לטענתו, ההאשמה עלולה להרתיע לקוחות מפנייה אליו גם בלי שתוכח ירידה במספר הטיפולים. הוא הציג התכתבויות עם לקוחות שהתייחסו לביקורת ודרש פיצוי ללא הוכחת נזק, וכן את הסרת הפרסום. לאחר התראה משפטית והתדיינות על הסרתו, הפרסום הוסר בהמשך. מנגד טענה הנתבעת כי פעלה מתוך אחריות חברתית ומתוך אמונה אמיתית בסיפור שסופר לה, וכי ראוי היה להזהיר נשים שהרופא שב לקבל מטופלות.
בתצהירים התברר כי האישה שאליה כיוונה הנתבעת בפרסום לא הייתה חברה סתם, אלא אחותה. הנתבעת התייצבה למסור עדות, אך בחרה שלא להעיד את האחות, המתגוררת מחוץ לישראל, מחשש לפגיעה רגשית שתיגרם לה מהתמודדות עם ההליך. בית המשפט לא ראה בעצם היעדרותה סימן שהנתבעת משקרת, והכיר בקושי שעלול להיות כרוך במתן עדות על פגיעה מינית. עם זאת, בהיעדר עדותה או ראיות אחרות המבססות את האירוע הנטען, לא הייתה תשתית ראייתית שמאפשרת לקבוע כי הרופא הטריד אותה. בית המשפט הבהיר כי "לא ראיתי בהימנעותה של האחות ממתן העדות משום התנהלות שעשויה לעורר חשד בנוגע למהימנות טענות הנתבעת".
השופט בחן תחילה האם הדברים הם לשון הרע. האשמה בהטרדה מינית נושאת פוטנציאל ממשי לפגיעה בשם הטוב, בייחוד כשהיא מופיעה בעמוד עסקי שמיועד למטופלות פוטנציאליות. גם התכתבות פרטית עם מנהלת המרפאה יכולה להיחשב פרסום לצורך החוק, אף שתפוצתה והנזק האפשרי ממנה מוגבלים בהרבה. העובדה שחלק מהלקוחות שהגיבו לביקורת לא האמינו לה אינה מבטלת את הפוטנציאל לפגיעה, משום שאין לדעת כיצד הבינו אותה כל מי שנחשפו אליה.
הנתבעת הסתמכה על כמה הגנות בחוק איסור לשון הרע. היא טענה שהפרסום משקף אמת, שהאזכור של המשפט הפלילי הוא דיווח נכון והוגן, ושדבריה הם הבעת דעה או אזהרה שנעשתה בתום לב. בית המשפט הפריד בין העובדה שבאמת התנהל משפט פלילי שהסתיים בזיכוי, לבין ההאשמה העצמאית שהרופא הטריד מינית אישה אחרת. עצם קיומו של משפט וזיכוי אינו מוכיח שהאשמה נוספת נכונה, ובאותה מידה הזיכוי מחמת הספק אינו מוכיח שהרופא לא פגע מעולם באיש. אלא שהנטל להוכיח את אמיתות האמירה הפוגענית שפורסמה מוטל על מי שמבקשת ליהנות מהגנת אמת הפרסום, והנתבעת לא עמדה בו. באשר לטענה העובדתית נקבע כי "לא עלה בידי הנתבעת לבסס את הגנת אמת הפרסום".
בית המשפט בחן גם את סיפורה האישי של הנתבעת על הערה בעלת אופי מיני שלטענתה נאמרה לה במהלך טיפול בעבר. גם אם מניחים שההערה נאמרה, נקבע שאין בכך ראיה שהרופא ביצע את ההטרדה המינית שיוחסה לו בביקורת. האמירה הנטענת עשויה להיות בלתי הולמת, אך אינה זהה למעשה הטרדה מינית כמשמעותו המשפטית. הפער בין המידע שהנתבעת יכולה הייתה לבסס לבין התיאור החד־משמעי שבחרה לפרסם היה מרכזי לדחיית טענות ההגנה שלה.
בשאלת תום הלב ערך בית המשפט הבחנה חשובה בין כוונה סובייקטיבית למבחן האחריות האובייקטיבי. השופט היה מוכן לקבל שהנתבעת האמינה לאחותה, שהתנהלה ללא תוכנית מוקדמת להשפיל את הרופא, ושהפרסום נבע מרצון להזהיר לקוחות. אולם אמונה אישית אינה מספיקה כאשר מפרסמים בפומבי האשמה קשה. מן המפרסם נדרש לבדוק את תוכן הדברים, להימנע מהפרזה ולבחור ניסוח המשקף את המידע שהוא באמת יודע ויכול לבסס. בהקשר הזה נקבע שהנתבעת לא נקטה בזהירות הראויה לפני שהפיצה את הדברים ברשת החברתית. השופט קבע על זהירות הפרסום: "הרף המצופה אינו בשמיים, אך הנתבעת לא עמדה בו".
הכרעת השופט ניתנה על רקע דיון רחב בשיקולי מדיניות הנוגעים לפרסומים על פגיעות מיניות. בית המשפט ציין את החשש מ"אפקט מצנן" שירתיע נפגעות ונפגעים מלדווח על מעשים שחוו, ואת החשיבות של האפשרות להזהיר אחרים מפני סכנה. מן הצד השני, פרסום בלתי מבוסס של האשמה מינית עלול לגרום פגיעה קשה ובלתי הפיכה. בפסק הדין נדון גם פסק דין מחוזי שניתן במהלך בירור ההליך, ובו נבחנה הדרישה ל"גרעין של אמת" בפרסומים כאלה. במקרה הנוכחי לא הוכח אפילו הגרעין הראייתי הדרוש, והעובדה שהנתבעת עצמה לא טענה כי ראתה את המעשה שיוחס לרופא צמצמה את אפשרותה להישען על חוויית פגיעה אישית. ביחס לנזק האפשרי הסביר כי "הנזק שעלול להיגרם למי ששמו נקשר בהאשמות כאלה שלא בצדק הוא גדול".
למרות המסקנה בדבר האחריות, בית המשפט לא אימץ את דרישת הרופא לפיצוי המרבי שתבע. ביקורת הפייסבוק הייתה גלויה במשך כחודשיים, זכתה לסימון חיבוב אחד ולתגובה אחת, והתובע הציג ראיות שלפחות שתי לקוחות הבחינו בה. לא ניתן היה לקבוע כמה גולשים נחשפו בפועל, וגם לא הוכחה ירידה בהכנסות המרפאה. עם זאת, הפגיעה האפשרית הייתה משמעותית לנוכח אופי ההאשמה, קהל היעד והקרבה הגופנית הכרוכה בעבודתו של התובע. בית המשפט נתן משקל גם למצוקה הלא ממונית שעליה העידו הרופא ורעייתו.
השופט דחה את הטענה שהרופא צריך היה לשאת בתוצאה משום שפתח עמוד פייסבוק עסקי המזמין ביקורות. נקבע כי בעל עסק חייב לצפות לביקורת צרכנית, אך האשמה בהטרדה מינית אינה ביקורת על טיב השירות. גם הטענה שהרופא או עובדי המרפאה הגדילו בעצמם את תפוצת הביקורת כשניסו להתמודד עמה לא הצדיקה להפחית את הפיצוי. מנגד, הנתבעת הסירה את הפרסום, האמינה לפי קביעת בית המשפט בתוכנו, ולא הוכחה כוונת זדון מסוג המצדיק פיצוי מוגדל. כל אלה נשקלו בהערכת הסכום.
בסיום נקבע פיצוי אחד של 25,000 שקל בגין שני הפרסומים גם יחד, בלי צורך להכריע אם יש לראות בהם אירוע אחד או שניים לצורך חישוב הפיצוי. ניתן גם צו האוסר על הנתבעת לפרסם שהרופא הטריד מינית או לפרסם פרסום דומה, והיא חויבה בשכר טרחת עורך דין בסך 5,900 שקל, הכולל מע"מ, ובהחזר חלק יחסי של אגרת המשפט. ההכרעה האזרחית אינה קובעת ממצא חיובי באשר לכל אירועי העבר שיוחסו לרופא, אלא שהנתבעת לא הצליחה להצדיק משפטית את הפרסום שבחרה לפרסם עליו.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.