בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד בנק דיסקונט, אך רק לאחר שהתערב בכמה מסעיפיו שנגעו לכסף שיגיע ללקוחות ולתגמול של יוזמי ההליך. המחלוקת עסקה בפיקדונות ששועבדו להבטחת הלוואות בערבות מדינה: לקוח טען כי בעת חידוש הפיקדון הופחת מרווח הריבית בלי גילוי מספק, והבנק דחה את הטענות והסתמך על תנאי ההלוואות וההסכמים. הסדר הפשרה מבוסס על פערי ריבית בסך 712,831.22 שקל לפני ניכוי מס במקור. השופט אילן דפדי קבע שהבנק ישיב כסף גם ללקוחות עבר ללא רף מינימלי של 100 שקל, והפחית את שיעור הגמול ושכר הטרחה שהציעו הצדדים.
הסיפור החל בהלוואה שלקח המבקש מהבנק במסגרת מסלול בערבות המדינה. כתנאי להעמדת ההלוואה היה עליו להפקיד חלק מכספה בפיקדון נושא ריבית משתנה, הנקבעת על בסיס ריבית הפריים בניכוי מרווח. הפיקדון שועבד כבטוחה והלקוח לא היה יכול למשוך אותו כרצונו עד לפירעון ההלוואה. אלא שתקופת הפיקדון עשויה הייתה להיות קצרה מתקופת ההלוואה, ולכן היה צורך לחדשו פעם אחר פעם. לטענת המבקש, בעת החידוש נהג הבנק להפחית את מרווח הריבית באופן שמנע ממנו ליהנות ממלוא העלייה בריבית הפריים. הוא טען כי האפשרות לשינוי התנאים והשלכותיה לא הוסברו לו כנדרש, וכי גילוי מוקדם היה עשוי להשפיע על בחירתו באמצעי בטוחה אחרים.
הבנק לא הודה בהפרת חובה. לדבריו, הלוואות בערבות המדינה כפופות למערכת הסכמית ייחודית בין הבנק למדינה; תנאי הריבית על הבטוחות נובעים גם מן ההסדר הזה. הבנק הוסיף כי אין להקיש ממקרהו של המבקש על כל הלקוחות שנטלו הלוואות אחרות, מפני שתנאי הפיקדונות הרגילים נקבעים לפי נתונים אישיים ומשא ומתן. הוא טען שהלקוח יכול לבחור את משך הפיקדון, לרבות תקופה ארוכה יותר, וכי הוא מוסר את תנאי השעבוד, טופסי ההפקדה והודעות הנוגעות לריבית. השאלה אם מידע זה היה מספיק לא הוכרעה בפסק דין לאחר שמיעת ראיות; הצדדים בחרו בדרך של פשרה לאחר גישור.
תחילתו של התיק אף הייתה מורכבת יותר מתביעה נגד דיסקונט לבדו. בקשת האישור כללה מלכתחילה גם טענות מצד חברה שהייתה לקוחה של בנק הפועלים. בעקבות הליכי העברת דיון ואיחוד הופרד הטיפול בעניינים, והבקשה הנוגעת לבנק הפועלים הועברה להליך אחר. נוסף על כך, המבקש חזר בו במסגרת הפשרה מן הטענות המתייחסות לפיקדונות ששועבדו להלוואות רגילות, שאינן בערבות המדינה. ההסדר שניתן לו תוקף אינו מכריע אפוא בכל מחלוקת אפשרית על ריבית פיקדונות בנקאיים, אלא בקבוצה מוגדרת היטב של הלוואות ופיקדונות.
הקבוצה שנקבעה כוללת לקוחות של דיסקונט בשבע השנים הרלוונטיות שנטלו הלוואה בערבות מדינה, שעבדו להבטחתה פיקדון בריבית משתנה לפי מרווח מריבית הפריים, לתקופה קצרה מחמש שנים, ושמרווח הריבית בפיקדונם הופחת במהלך השעבוד. לצורך הגישור הציג הבנק נתונים על כל הפיקדונות מסוג זה, ולא הסתמך על מדגם מצומצם. חישוב שערך נבדק ותוקן בעקבות בדיקת רואה החשבון המבקר של הבנק; התוצאה הייתה פער כולל של 712,831.22 שקל. זהו בסיס ההשבה הקבוצתית לפי ההסדר, לפני ניכוי המס במקור שחל במקרים המתאימים. ההסכמה אינה הודאה מצד הבנק שכל חישוב הריבית נעשה בניגוד לדין.
לפי המתווה, לקוחות שעדיין מנהלים חשבון עובר ושב פעיל בבנק אמורים לקבל את ההשבה בזיכוי לחשבונם בתוך 120 ימים מהיום שבו פסק הדין יאושר באופן סופי. השאלה הקשה הייתה מה יקרה לכספם של מי שכבר אינם לקוחות הבנק. בנוסח שהובא תחילה לאישור, רק לקוח עבר שזכאי ל־100 שקל לפחות היה אמור לקבל המחאה בדואר, ואילו יתרת הכספים הייתה מועברת לקרן למימון תובענות ייצוגיות. הובאו בחשבון גם מקרים שבהם אי אפשר לאתר כתובת או שהמחאה אינה נפרעת. המשמעות הייתה שחלק מן הזכאים היו עלולים שלא לראות את הכסף אף שהבנק יודע לחשב את זכאותם.
ההסדר השתנה בעקבות הערות אנשי המקצוע בבנק ישראל ובמשרד המשפטים, שהועברו באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב. הם סברו כי הרף של 100 שקל גבוה ולא מידתי, וביקשו לבחון את עלויות האיתור מול זכויות חברי הקבוצה. הבנק השיב כי מדובר בפשרה שבה נקבעה השבה מלאה של פערי הריבית, וכי איתור לקוחות בעלי סכומים קטנים מטיל עלויות נוספות. עם זאת, לאחר בדיקה של מספר הזכאים הוא הסכים להנפיק המחאות לכל לקוחות העבר ללא הבחנה לפי גובה הסכום. השופט קבע במפורש כי לנוכח ביטול הרף ניתן מענה להערה, והורה לבנק לפעול בהתאם. זוהי אחת הנקודות שבהן הפיקוח השיפוטי שינה את התוצאה המעשית למקבלי ההחזר.
מעבר לכספים שיושבו, הבנק התחייב לחדד את נוהלי הגילוי בעת העמדת פיקדונות משועבדים להלוואות בערבות המדינה. הלקוח יובהר כי בחירת משך הפיקדון היא בידיו, כי יש אפשרות לפיקדון לתקופת ההלוואה כולה, וכי פיקדון קצר יותר עשוי להתחדש לאורך השנים עד לפירעון ההלוואה. על הבנק להציג את שיעורי הריבית לכל תקופת פיקדון ולהבהיר ששיעור הריבית עשוי להשתנות עם חידושו. כך הסדר הפשרה אינו עוסק רק בפערי ריבית מן העבר, אלא גם באפשרות של לקוח להבין מראש כיצד הבחירה בתקופת הפיקדון יכולה להשפיע על התמורה שיקבל.
מוקד התערבות נוסף נגע לתמורה למבקש ולעורכי דינו. הצדדים הציעו גמול של 5% מן ההשבה למבקש ושכר טרחה של 25% לבאי כוחו, נוסף לכסף שיועבר לחברי הקבוצה. הגורמים המקצועיים העירו כי שיעור מצטבר של כ־30% עולה על התקרה שנקבעה בפסיקה. הבנק והמבקש הדגישו את העבודה שהושקעה בהליך, את ההשבה המלאה ואת התחייבות הבנק לשינוי עתידי. בית המשפט לא קיבל את הניסיון להגדיל את בסיס החישוב באמצעות שווי תיאורטי של אסדרה עתידית שאינה ניתנת לכימות מדויק; השופט ציין כי "המקרה דנן אינו מהווה חריג" המצדיק זאת. לפיכך העמיד את הגמול ושכר הטרחה יחד על 25% מסכום ההשבה, בחלוקה של 4% למבקש ו־21% לעורכי הדין, בתוספת מע״מ בהתאם לפסק הדין.
לעומת זאת, בסוגיית אגרת בית המשפט נעתר השופט לבקשת הצדדים חרף עמדת אנשי המקצוע. המדינה טענה כי עצם השגת פשרה אינו מספיק כדי לפטור את הבנק מהמחצית השנייה של האגרה, שהפטור ממנה מחייב טעמים מיוחדים. השופט הסכים עם העיקרון שלפיו "עצם ההגעה להסדר פשרה לבדה אינה יכולה להוות טעם מיוחד", אך ייחס משקל לכך שלא הוגשה תשובה לבקשת האישור, לא התקיים אפילו דיון אחד והצדדים פנו מוקדם לגישור. הוא הביא בחשבון גם את אופן פיצול ההליכים ואת התועלת לחברי הקבוצה. "צירוף הדברים יחדין נראה בעיניי כטעמים מיוחדים", כתב, והעניק לבנק פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה. הבנק התחייב להשיב למבקש את החלק הראשון ששולם, בסך 5,959 שקל.
בבדיקה של הסדר הפשרה כולו התייחס השופט גם לשאלה אם צריך למנות בודק חיצוני שיבחן את הנתונים. על רקע הגישור, הנתונים שהועברו והאישור החשבונאי, הוא מצא טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. נקבע שהבנק יגיש דיווח בתצהיר על השלמת ההשבה והטמעת ההוראות לעתיד. דבר אישור הפשרה יפורסם בשני עיתונים יומיים וגם באתר הבנק למשך חצי שנה. בית המשפט הדגיש שההסדר חייב להיות "ראוי, הוגן וסביר" בראי טובת הקבוצה; אישורו יוצר מעשה בית דין בנוגע לעילות ולסעדים שנכללו בו, אך לא בנוגע לחלק שממנו הסתלק המבקש. כך הפשרה סיימה את המחלוקת המוגדרת תוך תיקון מנגנון ההשבה והגבלת התגמול לנציגי הקבוצה.
ת״צ 23375-06-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.