שלוש מכולות עמוסות בכמות עצומה של זיקוקים וחומרי נפץ פירוטכניים, שהוחזקו ללא היתר ביישוב גאולים, עמדו במרכז גזר דין שבו נשלח מפעיל המחסן ל־14 חודשי מאסר בפועל. הנאשם הודה בארבעה אישומים שכללו אחסון, הובלה ומכירה בלתי מורשים של החומרים, והמדינה ביקשה 16 חודשי מאסר לצד חילוט רכב ומזומן. הסנגור ביקש להסתפק בעונש שיוכל להתבצע בעבודות שירות, בהסתמך על נסיבות רפואיות ומשפחתיות ועל השתלבות בטיפול. בית המשפט מצא שהסיכון לציבור והחזרה לעבירות דומות מחייבים מאסר ממשי, אך דחה את בקשת חילוט הרכב והורה לחלט את הכסף שנתפס.
לפי כתב האישום המתוקן, הנאשם שכר שלוש מכולות תמורת 2,400 שקל והחל מ־5 בנובמבר 2024 ועד 16 בינואר 2025 החזיק בהן מלאי פירוטכני רב, שהיקפו תואר בגזר הדין ככ־200,000 זיקוקים במשקל מאות קילוגרמים ובשווי מוערך של כמיליון שקל. המוצרים נערמו מהרצפה ועד התקרה ללא אישורי אחסון מתאימים. לא הותקנו שילוט אזהרה, גידור או אמצעי כיבוי המתאימים לסיכון, והמחסן פעל בשטח מכולות ביישוב מאוכלס. החשש לא היה רק מפגיעה במחזיקי המלאי: חוות דעת שהובאו בפני בית המשפט תיארו אפשרות לגל הדף הרסני, שריפות, קריסת מבנים ופגיעה בסביבה עד מרחק מאות מטרים.
בתחילת החקירה, ב־16 בינואר 2025, העמיס הנאשם לרכבו עשרה ארגזים ובהם 1,200 מזרקות זיקוקין חשמליות ושתי כוורות זיקוקים. בהמשך היום נעצר ובכליו נתפסו שלושה טלפונים, מפתחות למכולות, פנקס ומזומן בסך 8,290 שקל. חיפוש במכולות מכוח צו העלה פריטי זיקוקים וחזיזים נוספים בכמויות גדולות. עובדות אלה שימשו בסיס לעבירות של הקמת מחסן חומרי נפץ ללא היתר, טיפול בלתי זהיר, הובלה, החזקה ומכירה וכן ניסיון מכירה, לפי חוק חומרי נפץ וחוק העונשין.
המקרה לא הוגבל לאחסון. כתב האישום תיאר קשר טלפוני לקראת חגיגות השנה החדשה עם אדם שנועד לרכוש זיקוקים. בפגישה אחת לא נעשתה רכישה, ובפגישה אחרת, ב־29 בדצמבר 2024, נמכר ארגז זיקוקים תמורת 6,400 שקל. עסקה נוספת בשווי 12,400 שקל לא התממשה בשל תקלה ברכב. האישומים כללו גם מכירת ארגז זיקוקים בחניית מגרש כדורגל בפתח תקווה במסגרת קשר שהחל ב־2021, וניסיון לפגוש רוכש בשטחי הרשות הפלסטינית שנקטע במעצר. בית המשפט ראה בשילוב האחסון, ההובלה והמכירה דפוס מתמשך ולא מעידה מקרית אחת.
בהסדר הטיעון הודה הנאשם, אך לא הושגה הסכמה על העונש. המדינה הדגישה את הפגיעה בביטחון הציבור, את ההובלה בכבישים עמוסים ואת החשש שבזמן מלחמה יגיעו הפריטים לידיים עוינות. היא עתרה למתחם ענישה של 12 עד 36 חודשי מאסר ולגזירת 16 חודשי מאסר, מאסר מותנה, קנס, פסילת רישיון וחילוט. ההגנה הצביעה על תיקון כתב האישום ועל כך שלא התרחש פיצוץ או נגרם נזק בפועל, וטענה שהסיכון האפשרי אינו מצדיק מאסר מאחורי סורג ובריח. היא ביקשה שמתחם הענישה יתחיל ברף של עבודות שירות.
בצד ההליך נגד מפעיל המחסן, צוין בגזר הדין עניינו של נאשם נוסף בפרשה. אותו נאשם הודה בעבירת קשירת קשר לביצוע עבירת עוון, אולם בשל קשיים ראייתיים משמעותיים ובהתאם להסכמות הצדדים הסתיים עניינו ללא הרשעה, והוטלה עליו התחייבות להימנע מעבירה. בית המשפט הבהיר את ההבחנה בין אחריותו לבין האחריות של הנאשם המרכזי, שהחזיק והפעיל את המכולות בפועל.
ההגנה ביקשה משקל מוגבר גם לנסיבות האישיות. הנאשם, יליד 1978 ונכה צה״ל, מתמודד לפי המסמכים עם פגיעות גופניות וקוגניטיביות; אשתו מתמודדת עם השלכות של מחלה קשה, והוא ממלא תפקיד משמעותי בטיפול בילדיו ובאח בעל מוגבלות. הוא שהה כחודשיים במעצר ולאחר מכן כתשעה חודשים בפיקוח אלקטרוני. הוא הדגיש את הטיפול הנפשי ואת השתלבותו בקבוצה טיפולית ושירות המבחן ביקש לדחות את גזר הדין כדי לאפשר ארבעה חודשי טיפול נוספים. בדברו האחרון תיאר חובות כלכליים, פגיעה במשפחה ורצון לשוב לחיים תקינים. לשיטתו הטיפול הנוכחי מעניק לו כלים שלא עמדו לרשותו בעבר.
בית המשפט לא התעלם מקשיים אלה, אך נתן משקל מכריע לעברו של הנאשם: כבר בשנת 2018 הורשע בעבירות דומות, וב־2019 הומר מאסר בן 18 חודשים בעונש של תשעה חודשי עבודות שירות מתוך התחשבות חריגה בנסיבותיו. כעת שב לעסוק בחומרי נפץ ללא רישיון. השופטת כתבה כי מדובר ב״מקרה חריג ויוצא דופן, שלמרבה המזל, לא הסתיים באסון״, והגדירה את דרך האחסון ״רשלנות פושעת״. היא דחתה את הטענה שחוות הדעת על היקף הסיכון מרחיבות שלא כדין את כתב האישום, משום שהן מסבירות את הפוטנציאל המקצועי הטמון בעובדות שהנאשם הודה בהן.
תסקירי שירות המבחן העמידו בפני בית המשפט תמונה מורכבת: היו נכונות מילולית לשינוי והשתתפות בטיפול, אך גם קושי ליטול אחריות מלאה, נטייה לייחס את העבירות לנסיבות חיצוניות ורמת סיכון לא מבוטלת לחזרתיות. הוסבר שהטיפול מצוי בשלב ראשוני, ושהנאשם הסתיר בעבר את הסתבכותו הנוספת מהפסיכולוגית שליוותה אותו. על כן לא נמצא בסיס לחריגה מן המתחם או לדחייה נוספת. השופטת הדגישה כי המלצה טיפולית אינה מחליפה את ההכרעה השיפוטית, וכי ״שיקולי שיקום על אף חשיבותם, אינם חזות הכל״.
בית המשפט קבע כי ארבעת האישומים מהווים אירוע עברייני אחד לצורך קביעת מתחם העונש, בשל הזיקה בין הפעולות, אך מספר המעשים מחמיר את חומרתו. המתחם נקבע ל־10 עד 30 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. בתוך המתחם שקל בית המשפט את ההודאה ואת החיסכון בזמן שיפוטי, את הפגיעה הצפויה במשפחה ואת מצבו הרפואי, מנגד להרשעה הקודמת, לכישלון ההרתעה ולסכנה הממשית. הודגש כי הענישה המוקלת שניתנה בעבר לא מנעה את הישנות ההתנהגות.
סוגיית הרכוש זכתה להכרעה נפרדת. לעניין הרכב, בית המשפט מצא כי מתקיימים תנאי הסמכות לחילוט לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי: הנאשם הורשע, הרכב נתפס והוא סייע להובלת החומרים ולמכירתם. ובכל זאת, חילוט אינו אוטומטי. על בית המשפט לבחון את עוצמת הזיקה בין הרכב לעבירה ואת מכלול רכיבי הענישה, ונקבע כי חילוט הרכב במקרה הזה אינו מידתי כאשר ניתן לאזן באמצעות הקנס. לעומת זאת, הנאשם לא סתר את החזקה שהמזומן שנתפס התקבל כשכר עבירה, ולכן הורה בית המשפט לחלטו לאוצר המדינה.
בסופו של דבר נגזרו על הנאשם 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר, וכן שישה חודשי מאסר מותנה לשלוש שנים, קנס של 10,000 שקל ופסילת רישיון נהיגה מותנית לשנה למשך שלוש שנים. הוא נדרש להתייצב לריצוי העונש ב־22 בדצמבר 2026, ואילו את הקנס נקבע שישלם בשמונה תשלומים. הרכב יוחזר לידיו והמזומן יועבר למדינה. בתיקו של הנאשם האחר שנזכר בגזר הדין, ההכרעה הייתה שונה: בשל קשיים ראייתיים והסכמות הצדדים, הוא לא הורשע לאחר שהודה בקשירת קשר לביצוע עוון, והוטלה עליו התחייבות להימנע מעבירה. הבחנה זו מדגישה שגזר הדין הנוכחי עוסק בנאשם שהפעיל את המחסן וביצע את סדרת עסקאות החומרים.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.