בית משפט השלום בבאר שבע גזר עשרה חודשי מאסר בפועל על נאשם שהורשע בשתי פריצות לכלי רכב שלא ננעלו ברהט, ובאחד המקרים גנב 20,000 שקל במזומן. המדינה ביקשה ענישה מחמירה לנוכח עברו הפלילי, בעוד ההגנה הדגישה קשיים קוגניטיביים ונסיבות חיים קשות. השופט ערן צברי קבע כי הגנה על רכוש הציבור מחייבת מאסר, אך הזהיר מפני התעלמות ממוגבלות שמשפיעה על האשם ועל יכולת השליטה בדחפים. העונש נקבע בחלק התחתון־בינוני של מתחם הענישה, תוך ניכוי ימי המעצר, ונוספו לו מאסרים מותנים, קנס ופיצויים לנפגעי העבירה.
הנאשם הורשע לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בשתי עבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב ובעבירת גניבה מרכב. האישום הראשון נוגע לאירוע בינואר 2026, סמוך לשלוש לפנות בוקר. הנאשם פתח דלת סגורה אך לא נעולה של מכונית שחנתה בחצר בית ברהט ונכנס פנימה. שני אנשים הבחינו בו והחזיקו בו עד להגעת שוטרים. באירוע זה לא תוארה גניבת רכוש בפועל. כחודש לאחר מכן, בפברואר 2026, הוא נכנס למכונית אחרת שדלתה לא הייתה נעולה באזור התעשייה ברהט ונטל מתוכה 20,000 שקל במזומן.
הצדדים הגיעו להסדר טיעון באשר לכתב האישום, אך לא הסכימו על העונש. שירות המבחן התבקש לתאר את מצבו של הנאשם ואת האפשרויות לעתיד. התסקיר הציג רקע מורכב: הנאשם גדל במשפחה דלת אמצעים, למד במסגרות חינוך מיוחד והשלים תשע שנות לימוד; בחלק משנות ילדותו התמודד עם ניתוק משפחתי ושהות באומנה. הוא אובחן כבעל רמה שכלית גבולית ומאפיינים של חוסר בשלות רגשית. לפי שירות המבחן, במהלך השנים היה חשוף להשפעתם של אחרים, התקשה להסתגל למסגרות ועבר מאסרים שהתקשה להפיק מהם הרתעה.
המצב הזה לא הוביל להמלצת שיקום. שירות המבחן הצביע על עבר פלילי נרחב, על קשיי הסתגלות ועל כך שהנאשם הבהיר שאינו מעוניין להשתלב במסגרת טיפולית בקהילה, אלא מבקש לרצות מאסר ולחזור לאחריו לבית אמו. הוא לקח אחריות מלאה באוזני השירות על האירוע השני אך חלק על האירוע הראשון, אף שהורשע בשני האירועים במסגרת הודאתו בבית המשפט. לגבי הגניבה בסך 20,000 שקל טען שראה בכסף שכר עבודה שלא שולם לו לאחר שעבד כשומר במקום. שירות המבחן הבהיר שקשה לו לקבל כי לקיחת הכסף הייתה פסולה, ולא מצא בסיס להמליץ על חלופת ענישה טיפולית.
המדינה טענה שעבירות כאלה פוגעות לא רק בזכות הקניין אלא גם בתחושת הביטחון ובפרטיות של בעלי כלי הרכב. היא ביקשה לקבוע מתחם ענישה נפרד לכל אירוע, בשל ההפרדה בזמן ובזהות הנפגעים. לאירוע הראשון הציעה מתחם שבין ארבעה חודשי מאסר שאפשר לרצותם בעבודות שירות לבין שנה של מאסר בפועל; לשני הציעה שבעה עד 14 חודשים. המדינה הזכירה 16 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות רכוש, אלימות והפרת צווים, ואת העובדה שמאסרים קודמים לא מנעו מהנאשם לשוב ולבצע עבירות. לשיטתה היה מקום למקם את העונש בחלק העליון של המתחם.
ההגנה הדגישה כי הנאשם לא ניפץ חלון, לא הפעיל כלי פריצה ולא גרם נזק פיזי לכלי הרכב. באירוע הראשון אף נתפס במהירות בלי לקחת דבר. הסנגור ביקש לראות בשני האירועים מסכת אחת בעלת דפוס פעולה דומה, והתייחס למוגבלות הקוגניטיבית כנתון שמפחית את מידת האשם ואת יכולת השליטה בהתנהגות. לדבריו, נסיבות החיים והניצול שחווה לאורך השנים מסבירים חלק מן ההידרדרות, והמאסר אינו מרתיע אותו באותו אופן שבו הוא עשוי להרתיע אחרים. ההגנה ביקשה להסתפק בתקופת המעצר שנצברה מאז פברואר, או לגזור מאסר קצר בניכויה.
השופט צברי פתח בהדגשת החובה להגן על רכוש הציבור, וכתב: "יש מקום להבטיח את זכותו של הציבור כי רכושו יהא מוגן". הוא ציין שאנשים רשאים לצפות שגם אם השאירו דלת רכב לא נעולה, אין בכך הזמנה לחדור אליו או לקחת את תכולתו. עם זאת, הוא הבחין בין פריצה תוך גרימת נזק או שימוש בכלי לבין פתיחת דלת לא נעולה. העבירות לא הצריכו תכנון מתוחכם, ובאישום הראשון הנאשם נתפס מיד. מנגד, באירוע השני נגרם נזק כספי ממשי וגבוה יחסית, ולא ניתן להמעיט ממשמעותו רק משום שהרכב לא היה נעול.
ההתייחסות למוגבלות הייתה מפורטת במיוחד. השופט קבע שהנאשם מבין את ההבדל בין אסור למותר ולכן אחראי למעשיו, אך קשיים קוגניטיביים ואישיות לא בשלה מפחיתים במידה מסוימת את אשמו המוסרי ואת יכולתו לשלוט בדחפים. בהחלטה נכתב כי "קשייו הקוגניטיביים ואישיותו הילדותית מפחיתים את מידת אשמו המוסרי". השופט הוסיף אזהרה עקרונית: התבוננות בנאשם תוך התעלמות מן האבחונים שבתסקיר "חוטא למטרה, והופך את מצבו של הנאשם ל'שקוף'". בכך הבהיר שהאבחון אינו חסינות מפני עונש, אך גם אינו פרט שאפשר למחוק מן השיקולים.
לאחר סקירת פסיקה בעבירות דומות והבחינה של תיקון 113 לחוק העונשין, השופט קיבל את עמדת ההגנה שיש לקבוע מתחם אחד לשני האירועים. לדבריו, יש קשר בין דפוס הפעולה, סמיכות הזמנים והנסיבות האישיות, ולכן פיצול מלאכותי למתחמים נפרדים לא יסייע להעריך את העונש ההולם. הוא קבע מתחם של שישה עד 18 חודשי מאסר בפועל, בצד עונשים נלווים. בנוסח ההכרעה נאמר: "מתחם הענישה ינוע החל משישה חודשי מאסר ועד ל – 18 חודשים". משמעות ההכרעה היא שהטענות לקולה השפיעו גם על אופן הגדרת המתחם, אך לא הובילו למאסר מותנה בלבד.
בתוך המתחם עמדו לחובת הנאשם עברו הפלילי המכביד, היעדר מאמצים של ממש להשבת הכסף או לפיצוי הנפגעים וסירובו להשתלב בטיפול. לצד אלה נתן השופט משקל להודאה בהליך, לחיסכון בזמן שיפוטי, לשיתוף הפעולה עם שירות המבחן, למגבלות הקוגניטיביות ולסיכון שייחשף לניצול נוסף במהלך מאסר. השופט התייחס גם לנסיבות המשפחתיות הקשות ולכך שהנאשם אינו בעל אמצעים, נתון שהשפיע על היקף הקנס. לאחר איזון השיקולים הוטל מאסר של עשרה חודשים, בניכוי ימי מעצרו לפי רישומי שירות בתי הסוהר.
נוסף על כך נגזרו חמישה חודשי מאסר על תנאי אם יעבור בתוך שלוש שנים ממועד שחרורו עבירת רכוש מסוג פשע, ושלושה חודשי מאסר על תנאי אם יעבור באותה תקופה עבירת רכוש מסוג עוון, למעט החזקת רכוש החשוד כגנוב. הוטל קנס של 1,500 שקל, ונפסקו פיצויים של 2,000 שקל לנפגע עבירה אחד ו־10,000 שקל לנפגע האחר. הפיצויים חולקו לעשרה תשלומים חודשיים, והקנס לחמישה. גזר הדין אינו ממיר את ההרשעה בנימוק רפואי או טיפולי: הוא מטיל מאסר ממשי, אך דורש שהענישה לא תתעלם ממוגבלות רלוונטית גם כאשר לנאשם עבר פלילי ארוך.
ת"פ 43749-02-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.