בית משפט השלום קיבל תביעה לביצוע שיק בסך 125,000 שקל ודחה את טענתו של הנתבע כי שימש רק גורם ביניים להעברת תמורת השיק לחברה שמשכה אותו. הנתבע הודה שקיבל לחשבונו האישי 113,429 שקל בעסקת ניכיון, אך טען שהעביר את הכסף הלאה וכי לא נותר בידיו דבר. השופט אבי כהן קבע כי קבלת התמורה בפועל מספיקה כדי להקים חבות שטרית, גם אם מקבל הכסף בחר להעבירו לאחר. הוא דחה גם טענה מאוחרת של הנתבע שלפיה לא חתם על השיק, לאחר שמצא שזו סותרת את דבריו שלו בעדות. הליכי ההוצאה לפועל יחודשו, הנתבע ישלם הוצאות של 15,000 שקל, ופיקדון קודם בסך 50,000 שקל יועבר לתובעת ויקוזז מהחוב.
השיק שבמוקד ההליך נמשך על ידי א. דרך על בע״מ לטובת עסק לעבודות טיח, ונקבע בו תאריך פירעון של 30 במאי 2024. על פניו לא היו הגבלות סחרות, ועל גבו הופיעו חתימות ההסבה שהובילו לתובעת. כשהופקד השיק, הוא סורב ביום 31 במאי בשל הוראת ביטול. בעקבות זאת פתחה התובעת תיק הוצאה לפועל נגד מושכת השיק ונגד הנתבע, שהיה המוטב שהסב אותו. פסק הדין הנוכחי עוסק בהתנגדותו של הנתבע בלבד, ולא בהכרעה נפרדת בכל החיובים האפשריים של החברה שמשכה את ההמחאה.
הנתבע פנה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע השיק. גרסת ההגנה שהציג בתצהיר הראשון הייתה כישלון תמורה מלא. לדבריו, ההתקשרות הכלכלית האמיתית התבצעה בין התובעת לבין החברה שמשכה את השיק, והוא הסכים לשמש רק צינור כספי. לפי תיאורו, ביום 7 במרץ 2024 הועברו לחשבונו 113,429 שקל, ולמחרת הוא העביר את אותו הסכום לחברה. מכאן ביקש להסיק שלא הייתה לו תמורה אישית שתצדיק את חיובו. אולם עצם העובדה שמדובר בהעברה דרך חשבון פרטי היא חלק מן ההסדר שהנתבע הודה שהסכים לו, ולא הפתעה שנכפתה עליו.
ההכרעה הגיעה לאחר הליך דיוני ממושך. בדיון באפריל 2025 נחקרו שליח שמסר את האזהרה בתיק ההוצאה לפועל והנתבע עצמו. בית המשפט עיין, בהסכמת הצדדים, בהתכתבות וואטסאפ שנערכה בזמן אמת בין הנתבע לנציג התובעת. בהמלצת השופט הוסכם להאריך את המועד ולתת לנתבע רשות להתגונן, בכפוף להפקדת 50,000 שקל בקופת בית המשפט. לאחר שההפקדה בוצעה, הפכה בקשת ביצוע השטר לכתב התביעה ותצהיר ההתנגדות לכתב הגנה. התוצאה הדיונית אפשרה לנתבע לטעון את טענותיו, אך גם הגדירה את גבולות ההגנה שהציג.
בטופס פתיחת תיק ההוצאה לפועל סומנה עילה הקשורה להלוואה, אך המסמך הנלווה שנדרש על פי הטופס לא הוגש. בית המשפט ציין פרט זה כחלק מתיאור התיק, בלי לראות בו בסיס לפטור את המסב מן החבות על פי השיק. עיקר ההכרעה נותר בשאלת התמורה והחתימה.
ראיות הצדדים כללו תצהירים, מסמכים והתכתבויות שצולמו ונבדקו מתוך הטלפונים של המשתתפים. השופט הבהיר כי תדפיס הוואטסאפ שהוגש כנספח אינו מציג את כל פרטי המסמכים שהועברו בהודעות, ולכן יש לקרוא אותו בצירוף התיעוד בפרוטוקולים. בדיון הוכחות שנועד להתקיים בפברואר 2026 התרשם השופט שהנתבע זקוק למתורגמן לערבית. העד שהנתבע ביקש להביא לא התייצב, הדיון נדחה, וניתן צו הבאה נגד העד. הנתבע חויב אז בהוצאות של 4,000 שקל בשל הישיבה שלא נוצלה, ונקבע מועד חדש שבו הועמד לרשותו מתורגמן על חשבון הנהלת בתי המשפט.
ביולי 2026 נשמעו הנתבע, עד שהביא ונציג התובעת. לאחר מכן התבקשו סיכומים, והשופט הורה לנתבע להצביע בבירור על הגנה מוכרת לפי דיני השטרות. בתגובה העלה הנתבע בסיכומים משלימים טענה שלא הופיעה בתצהיר ההתנגדות או בתצהיר העדות הראשית: הוא כלל לא חתם על השיק. השופט ראה בכך שינוי מאוחר ומהותי של חזית ההגנה, ובהמשך תיאר את המהלך כ״מקצה שיפורים בלתי רציני״. לדבריו, מדובר בטענה ״חדשה והכבושה״ שהועלתה בניסיון לשפר את מצבו של הנתבע לאחר שהתברר לו הקושי בטענת כישלון התמורה.
הטענה נדחתה לא רק מפני שהועלתה באיחור. השופט בחן את העדויות וגילה שהנתבע עצמו אישר במפורש במהלך ההוכחות כי חתם על השיק. הוא אף בדק מחדש את קטע ההקלטה הרלוונטי, כדי לוודא שהתמליל משקף את דברי הנתבע. גם עד הנתבע אישר יותר מפעם אחת שהחתימה נעשתה, ורק בהמשך מסר גרסה אחרת שהשופט מצא בלתי ברורה. בית המשפט ציין כי אם אכן לא הייתה חתימה, ניתן היה לצפות שטענה בסיסית זו תופיע מראש ובמפורש בהתנגדות. העלאתה רק בסיכומים, ללא אסמכתה ובהתעלמות מהודאת הנתבע, חיזקה את דחייתה.
נותרה הטענה המקורית לכישלון תמורה מלא. סעיף 29(א) לפקודת השטרות קובע חזקה שלפיה מי שחתם על שיק קיבל תמורה, והנטל לסתור אותה מוטל על הטוען אחרת. בית המשפט קבע שהנתבע לא עמד בנטל זה: הכסף הועבר אליו אישית בעסקת הניכיון, והעברה לאחר מכן לחברה אחרת אינה מוחקת את התמורה שכבר התקבלה. השופט לא נתן אמון מספק בעדויות הנתבע והעד מטעמו, שאותן מצא מבולבלות, בלתי מפורטות ובחלקן מגמתיות. הוא גם ציין ניסיונות להתנער מחתימות על מסמכים אחרים בעסקה, בלי ראיות משכנעות שיצדיקו לשלול את תקפות ההתקשרות.
למשמעות הכלכלית של פסק הדין שני חלקים שחשוב לא לערבב. סכום השיק הוא 125,000 שקל; התמורה שלפי גרסת הנתבע עברה בחשבון הבנק שלו הייתה 113,429 שקל. השופט לא פסק שהנתבע קיבל את כל סכום השיק במזומן, אלא שקיבל תמורה מספקת בהתאם לדיני השטרות. עם קבלת התביעה הורה להפעיל מחדש את הליכי ההוצאה לפועל בתיק 505865-07-24, וחייב את הנתבע ב־15,000 שקל הוצאות ושכר טרחת עורך דין. הפיקדון בסך 50,000 שקל שהופקד כתנאי לרשות להתגונן יועבר לתובעת, יחד עם פירותיו ככל שישנם, ויופחת מהחוב בתיק ההוצאה לפועל. פיקדון נוסף בסך 500 שקל יושב לנתבע. בכך הסתיים ההליך שנוהל נגד מסב השיק, בעוד שאלת החיובים הכלליים בתיק ההוצאה לפועל נותרת כפופה להוראות פסק הדין.
תיק הוצאה לפועל 505865-07-24.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.