חוב בהוצאה לפועל שיתרתו 323,243 שקל לא הספיק כדי להצדיק המשך ניהול תיק גבייה שהזוכה לא פעלה בו כחמש שנים וחצי. בית משפט השלום בכפר סבא קיבל ערעור של חייב נגד החלטת רשמת ההוצאה לפועל, והורה לסגור את התיק ולבטל את ההליכים שננקטו מכוחו. החברה הזוכה טענה שמדובר בחוב מהותי שכמעט לא נפרע ושהעיכובים נבעו מהליכי פשיטת רגל ואיחוד תיקים של החייב. השופט איתי רגב קבע שלא הוצגה הצדקה ממשית להימנעות מפעולות גבייה אחרי שהוסרו המגבלות, ושגרסת החברה לגבי אי ידיעתה על ביטול הליך פשיטת הרגל נסתרה במסמכיה שלה. החוב עצמו לא נמחק.
תיק ההוצאה לפועל נפתח באוקטובר 2012 לביצוע שטר בסך 231,734 שקל. הזוכה הייתה נטו מלינדה סחר בע"מ, והחייב ניהל בהמשך הליכי פשיטת רגל. ההליך בוטל בינואר 2019 בשל מחדלים שנקבעו בעניינו, בהם אי עמידה בצווי תשלום ואי הגשת דוחות נדרשים. בפברואר אותה שנה פנתה החברה בבקשה לחדש את הליכי הגבייה, אך במרץ 2019 נפתח לחייב תיק איחוד, שמנע את קידום הגבייה הפרטנית. תיק האיחוד עצמו פוזר באוגוסט 2020 בשל פיגורים בתשלומים.
מנקודת הזמן הזאת חלה ההפסקה שהכריעה את הערעור. מרגע פיזור תיק האיחוד ועד דצמבר 2025 לא נקטה הזוכה כל פעולת גבייה בתיק המקורי, לפי דוחות ההליכים והבקשות. מדובר בתקופה של כחמש שנים וחצי, שבה כבר ניתן היה מבחינה משפטית לפעול בתיק באופן פרטני. החייב ביקש לסגור את התיק מחוסר מעש מכוח תקנה 126(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, שמאפשרת סגירה כאשר זוכה אינו נוקט הליכים במשך שנתיים ואינו מציג טעם מוצדק להותרת התיק פתוח.
הזוכה התנגדה. לטענתה, אין לראות בתקופה ללא פעולה משום ויתור על החוב, במיוחד כאשר החייב עצמו לא פרע כמעט דבר מן הקרן. היא הדגישה כי יתרת החוב תפחה ל־323,243 שקל, וכי סגירת התיק תעניק לו למעשה פטור בלתי מוצדק. עוד טענה שהעיכובים נגרמו מהליכי פשיטת הרגל ותיק האיחוד שפתח החייב ושבוטלו בשל מחדליו. באחת התגובות מסרה כי כלל לא ידעה שהחייב יצא מהליכי פשיטת הרגל, וביקשה אסמכתאות לכך.
רשמת ההוצאה לפועל דחתה ביוני 2026 את בקשת הסגירה. היא נתנה משקל לגובה החוב, לתשלומים הזניחים ולפעולות שנעשו לפני שהחייב נכנס להליכים המגבילים, והפנתה אותו לאפשרות לבקש הפחתת ריבית בבקשה מסודרת. החייב לא הסתפק בכך והגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום. הצדדים הסכימו שתוכרע על בסיס החומר הכתוב, והשופט החליט לדון בה כבערעור עצמו, בלי לקיים דיון פרונטלי נוסף.
בערעור טען החייב שהרשמת התעלמה מתקופת חוסר המעש שלא הייתה קשורה עוד למגבלות ההליכים הקודמים. הוא הצביע על סתירה בתגובת החברה: בפברואר 2019, זמן קצר אחרי ביטול פשיטת הרגל, היא עצמה הגישה בקשה לחידוש ההליכים, ואילו בשנת 2026 טענה שלא ידעה שההליך בוטל. לגרסתו, השארת תיק פתוח שנים ארוכות בלי פעולות אמיתיות מאפשרת להכביד על חייבים ולהגדיל יתרת חוב באמצעות ריבית, בלי שהזוכה מגלה כוונה מעשית לגבות אותו. החברה טענה מנגד שהערעור מבקש להתערב בקביעות עובדתיות ובשיקול דעתה של הרשמת ללא הצדקה.
השופט בחן את הרישומים הרשמיים בתיק ולא הסתפק בטענות הצדדים. הוא מצא שבקשת החברה לחידוש הליכים הוגשה ב־27 בפברואר 2019, פחות מחודשיים אחרי ביטול פשיטת הרגל. על כן קבע שטענתה המאוחרת שלפיה לא ידעה על כך "נסתרת לחלוטין על ידי החומר שבתיק". זו לא הייתה מחלוקת המבוססת רק על זיכרון העדים, אלא סתירה שניתן היה לבדוק בדוח הבקשות וההחלטות בתיק ההוצאה לפועל עצמו.
בנפרד נבדקה התקופה שמאוגוסט 2020 עד דצמבר 2025. השופט ציין שדוחות הביצוע הראו היעדר פעילות רצוף ושגם החברה לא הציגה ראיה להליך גבייה ממשי באותו פרק זמן. הוא מצא שמדובר בחוסר מעש משמעותי שלא הוסבר. העובדה שבעבר החייב לא עמד בצווי תשלום, ובשל כך בוטלו הליכי פשיטת הרגל ואיחוד התיקים, לא סיפקה מענה לשאלה מדוע לא פעלה הזוכה לאחר שפיזור תיק האיחוד השיב לידיה את האפשרות לגבות באופן פרטני.
בתשתית המשפטית עמד השופט על כך שתקנה 126(ד) אינה סוגרת כל תיק אוטומטית בחלוף שנתיים. מדובר במנגנון המאפשר לבחון תחילה את משך אי הפעילות, ולאחר מכן להעניק לזוכה אפשרות להסביר מדוע אין לסגור את התיק. כאשר הזוכה מספק טעם ענייני ומשכנע, זכותו לקניינו ולגביית החוב עשויה להצדיק הותרת התיק פתוח. אולם שיעור חוב גבוה אינו פוטר אותו מבחינת התנהלותו, וגם ביצוע טכני של פעולה בודדת אינו בהכרח מעיד על גבייה של ממש.
בית המשפט הבהיר גם את ההבדל החשוב בין סגירת תיק ההוצאה לפועל לבין ביטול החוב. "סגירה מחוסר מעש היא פעולה מנהלית ואינה מאיינת את החוב הפסוק", נכתב בפסק הדין. הסגירה מפסיקה את הליכי הגבייה שננקטו במסגרתו ועשויה להביא להסרת עיקולים ורישומים הנובעים ממנו, אך אין היא מוחקת את הזכות המהותית לתבוע פירעון בדרכים שהדין מאפשר, לרבות בקשה לפתיחת התיק מחדש בכפוף לכללים. לכן נדחתה ההנחה שסגירת התיק תיצור בהכרח הפטר מן החוב בן מאות אלפי השקלים.
השופט רגב הסביר שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות רשמי הוצאה לפועל, אך במקרה זה נפלו טעויות מהותיות בהתייחסות לראיות. הוא כתב שהרשמת לא נתנה משקל מספיק לכך שהחברה "קפאה על שמריה" במשך כחמש שנים וחצי, ולא התמודדה עם הסתירה הברורה בטענת חוסר הידיעה שלה. לפי פסק הדין, אין להותיר תיק פתוח רק בשל גובה החוב כאשר הזוכה לא נתן טעם מוצדק לחוסר הפעילות ומסר תיאור עובדתי שאינו מתיישב עם הרישומים. הוא הדגיש כי במצב כזה "אין להשלים עם התנהלות זו".
בסופו של דבר בוטלה החלטת הרשמת, ותיק ההוצאה לפועל שמספרו 17-22653-12-1 נסגר מחוסר מעש וכל ההליכים שננקטו מכוחו בוטלו. החברה חויבה להשיב לחייב אגרת בית משפט של 490 שקל ולשלם שכר טרחת עורך דין של 3,000 שקל, ובסך הכול 3,490 שקל הוצאות. ההחלטה הותירה בעינו את החוב, אך העבירה מסר ברור לגבי אופן ניהול הגבייה: זוכה אינו רשאי להישען על גובה החוב לבדו כדי להצדיק שנים של היעדר פעולה בתיק פתוח.
רער"צ 51522-07-26
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.