בית המשפט המחוזי קבע כי בנק לאומי חייב לרשום עיקול שהטילה עיריית ירושלים על חשבון אונר״א ולהעביר לעירייה כספים מכוחו, לאחר שדחה את טענת הארגון לחסינות מפני גביית ארנונה. העיקול הוטל עד סכום של 11,056,426.94 שקל בגין חובות לשנות המס 2024 ו־2025. אונר״א טענה כי חסינותה כגוף של האו״ם ממשיכה לחול; העירייה טענה שהחובות סופיים וששינויי החקיקה מאפשרים גבייה. הבנק, שחשבון הארגון אצלו הוגבל, לא ביקש להכריע בשאלה אלא הוראות כיצד לפעול בלי להפר את הדין.
הסכסוך התפתח סביב שני נכסים בירושלים שהוחזקו בעבר בידי אונר״א: מתחם במעלות דפנה, סמוך לגבעת התחמושת, ששימש משרדים ומחסנים, ומבנה בית ספר לבנות בצור באהר. במשך שנים שלחה העירייה חשבונות ארנונה לנכסים, אך בצד החיובים הופיעה "הנחה מיוחדת" שהביאה למעשה לאי־גבייתם בשל החסינות. על גבי השוברים נכתב שאין מדובר בסכומים לתשלום. לאחר החקיקה שנועדה להביא להפסקת פעילות אונר״א בישראל חדלה העירייה לציין את ההנחה, והחשבונות הפכו לדרישות תשלום בפועל.
לפי פסק הדין, אונר״א לא הגישה השגות על חשבונות הארנונה לשנים שבמחלוקת וגם לא עתירה נגדם. החובות לא שולמו והפכו חלוטים. העירייה ניסתה להפעיל אמצעי גבייה נוספים, ובכלל זה עיקול מיטלטלין במתחם במעלות דפנה, אך לא הצליחה לגבות את החוב. באוגוסט 2025 הוציאה צו עיקול על החשבון לפי פקודת המסים (גבייה). הבנק פנה לבית המשפט ימים ספורים אחר כך וביקש לדעת אם עליו לכבד את הצו, בעוד הצדדים עצמם התעמתו סביב מעמדה המשפטי של אונר״א. בית המשפט הדגיש גם כי "החובות הפכו חלוטים, ואין מקום לתקיפתם עתה בתקיפת עקיפין".
אונר״א הסתמכה על פקודת החסינויות וזכויות היתר של האומות המאוחדות משנת 1947 ועל צו שהעניק לאו״ם פטור ממסים וארנונות. מבחינתה, מעמדה כגוף של הארגון הבינלאומי אינו מתבטל רק בשל החלטת הכנסת, ואף טענה כי התחייבויות ישראל במישור הבינלאומי אינן נפגעות מתיקון בדין הפנימי. עיריית ירושלים הצביעה מנגד על החוקים שנחקקו בשנת 2024 ועל תיקון מאוחר יותר, והדגישה כי אין עוד בסיס למנוע גביית חוב שהוטל כדין ולא הושג עליו.
הדיון חייב הבחנה בין שני הסדרים משפטיים. החוקים מאוקטובר 2024 נועדו למנוע את פעילות הארגון בישראל ואת המגע של רשויות המדינה עמו. תיקון שנחקק בדצמבר 2025 כלל הוראות ספציפיות בדבר אספקת שירותים, תפיסת חזקה בנכסים ושלילת תחולת פקודת החסינויות על אונר״א, עובדיה ונכסיה. בית המשפט לא הסתפק בהצגת התיקון המאוחר, אלא בחן גם את המשמעות של הסדרי החסינות הקודמים ואת המועד שבו פקעה המסגרת שאפשרה את הפטור. הוא קבע כי "מיום 7.10.2024, מועד פקיעת חילוף האגרות".
השופטת הסבירה את מקור ההכרעה "לכן, משפקע חילוף האגרות, פקעה גם החסינות". ביחס לגבולות המחלוקת הבהירה השופטת "לא ראיתי להידרש לנימוקים נוספים שהעלתה העירייה".
הטענה בדבר עליונות הסכמים בינלאומיים נדחתה על יסוד ההבחנה בין התחייבות בינלאומית לבין הדין החל בבית משפט ישראלי. בפסק הדין הוזכרה פסיקת בית המשפט העליון שלפיה הוראה הסכמית במשפט הבינלאומי אינה נקלטת אוטומטית לדין הפנימי בלי חקיקה. מקום שבו המחוקק קבע הסדר מפורש שונה, בית משפט אינו יכול להתעלם ממנו. השופטת הדגישה גם כי היועצת המשפטית לממשלה הודיעה שלא תתייצב בהליך, אף שהדגישה שאין בעצם אי־ההתייצבות תחליף לבחינה המשפטית של הטענות.
במסגרת הדיון עלתה אפשרות נוספת: אולי ניתן היה להבחין בין תחילת שנת המס 2024 לבין התקופה שלאחר 7 באוקטובר אותה שנה, ולחלוק על חיוב עבור החודשים הראשונים. אולם בא כוח אונר״א הבהיר שאינו מעלה טענה כזאת, ולכן בית המשפט נמנע מלהכריע בסוגיה שלא הונחה לפתחו. גם טענות אחרות של העירייה, לרבות השאלה אם לארגון מותר להעלות טענות בהליך הנוכחי, לא הוכרעו משום שהתוצאה נשענה ממילא על דחיית טענת החסינות לגופה. הבדל זה מונע הצגת פסק הדין כהכרעה בכל שאלה אפשרית הנוגעת למעמד הארגון.
מצבו של הבנק הוסיף נדבך מעשי. בנק לאומי ציין את אזהרות המפקח על הבנקים בנוגע לסיכונים משפטיים, תפעוליים ותדמיתיים הכרוכים במתן שירות פיננסי שמאפשר את פעילות הארגון, לצד חששו מציות לצו עיקול בחשבון מוגבל. השופטת הבהירה שגבייה לטובת העירייה אינה העברת כספים לרשות אונר״א במסווה של עסקה עם צד שלישי. היא הבחינה גם מפסק דין קודם שעסק בהעברות שביקשו בעלי חשבון מוקפא לבצע ביוזמתם: כאן ההעברה היא תוצאה של פעולת גבייה של רשות ציבורית.
נקודת מוצא נוספת הייתה ההבחנה בין יצירת חוב לבין גבייתו. במשך שנים לא הייתה העירייה מנועה מלרשום בספריה את הנכסים ואת גובה הארנונה התיאורטי; המגבלה נגעה לאפשרות להיפרע בפועל מן הארגון. לכן העובדה שחשבון ארנונה נשלח בעבר עם הנחה מיוחדת אינה מוכיחה שהנכס חדל להיות חייב בארנונה לצורכי הרישום. כאשר השתנה ההסדר החוקי וכאשר החשבונות לשנים 2024 ו־2025 לא הותקפו בהליך המתאים, היה על בית המשפט לבחון אם נותר מחסום משפטי לגבייה. הוא לא נדרש לחשב מחדש את שטחי הנכסים או להכריע בטענות על סיווגם.
סוגיית הזמנים הייתה רגישה במיוחד. החקיקה האוסרת על המשך פעילות אונר״א והחקיקה המגבילה מגע עמה קיבלו מועדי תחילה והוראות שונות; התיקון המאוחר עסק גם בתחולת פקודת החסינויות. השופטת בחנה את ההשתלשלות ולא הסתפקה בהנחה שכל שינוי בחקיקה פועל אחורנית באופן גורף. פסק הדין גם הזכיר שבשנת 2026 תפסה המדינה חזקה בנכסים, אך ההליך שבפניה הוגבל לחובות של שתי שנות מס קודמות. בכך הוגדר במדויק הסכסוך: לא שאלת חוקיות כל פעילות הארגון בישראל, אלא צו עיקול מסוים בחשבון בנק בגין חובות ארנונה מסוימים.
ההכרעה האופרטיבית חייבה את הבנק לרשום את העיקול בחשבון אונר״א ולאחר מכן להעביר כספים מן החשבון לעירייה מכוחו, בהתאם לפקודת המסים (גבייה). פסק הדין אינו מציג את סכום העיקול כהכרעה חדשה המטילה חוב בנוסף לחיובים הקיימים; הוא עוסק באפשרות לאכוף חוב ארנונה חלוט באמצעות החשבון. בכך הסתיימה התלבטות הבנק בין מגבלות החלות על פעילות פיננסית עבור הארגון לבין חובתו לציית לצו גבייה שלא נפסל.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.