בית המשפט דחה תביעה של מפעילי חנות בתחנה המרכזית בירושלים נגד הגופים שניהלו את המתחם, וקיבל בחלקה תביעה שכנגד לגביית חובות שכירות וניהול מתקופת הקורונה. המפעילים טענו להפרות מצד התחנה המרכזית ולפטור מתשלומים בתקופות הסגר; מנגד דרשה התחנה חובות, דמי שימוש במחסן ופיצוי מוסכם של 529,540 שקל. בית המשפט קבע כי החובות העיקריים הוכחו, אך הפחית את הפיצוי המוסכם ל־86,353 שקל בלבד, ודחה חיובים הנוגעים לתקופה שלאחר סיום השכירות. בפסק הדין נפסקו בין היתר 663,770 שקל דמי שכירות ו־159,808 שקל דמי ניהול, לצד רכיבים נוספים והפחתות שנקבעו במפורש.
הסכסוך נולד ממערכת שכירות מסחרית שנמשכה שנים ארוכות בחנות לביגוד ולצעצועים בתחנה המרכזית בירושלים. החוזה המקורי נחתם על שם שוכר אחר, אך לאחר שנת 2016 הפעילו בני זוג את החנות ושילמו את דמי השכירות והניהול מול הנהלת התחנה. במקביל השתמש העסק בכמה מחסנים, ואחד מהם הוחזק ללא הסכם כתוב וללא תשלום. היחסים נמשכו עד 2020, אז התפרצה מגפת הקורונה והטילה מגבלות קשות על פעילות החנות והמתחם כולו.
במרץ 2020 התעוררה מחלוקת סביב חיובי חשבון הבנק של המפעילים. הם טענו שחויבו פעמיים עבור אותו חודש ולכן היו זכאים לקזז סכומים. התחנה המרכזית טענה שחיוב בתחילת מרץ היה למעשה עבור פברואר, משום שסוף פברואר חל ביום שאינו יום עסקים. בהמשך הופסקו התשלומים הסדירים: דמי השכירות לא שולמו מאז מרץ 2020, דמי החשמל מאז אפריל, ודמי הניהול מאז מאי. בחודש מאי אף בוטלה ההרשאה לחיוב חשבון הבנק.
לצד המחלוקת הכספית תיארו מפעילי החנות בעיות תחזוקה, רטיבות, הצפות וליקויים במתחם, שהתרחשו לטענתם לאורך שנים. הם הצביעו על תקלה בארון החשמל בספטמבר 2020 ועל חדירת מים לחנות בנובמבר, טענו שהתחנה התחייבה בעבר לפצותם, ובנובמבר 2020 שלחו הודעת ביטול חוזה בשל הפרות יסודיות שיוחסו למשכירה. התחנה המרכזית הכחישה שהתחייבה לפיצוי, חלקה על היקף הליקויים והודיעה כי היא דוחה את טענות הביטול. התביעה העיקרית, בהיקף של כמיליון וחצי שקל, נדחתה בסופו של דבר על כל רכיביה.
עוד לפני בירור התשלומים נדרש בית המשפט להכריע מי היה השוכר המחויב מבחינה משפטית. התחנה המרכזית ניסתה להסתמך על זהות השוכר הרשום בחוזה, וטענה כי הוא והוריו נותרו חייבים מכוח מסמכי השכירות. בית המשפט בחן את המצב בפועל: מי הפעיל את החנות, מי העביר כספים, למי הוצאו חיובים ומול מי התנהלה הנהלת התחנה. הוא קבע כי החל מ־1 בינואר 2017 נכרת בהתנהגות חוזה שכירות מחייב בין התחנה המרכזית לבין בני הזוג שהפעילו את העסק, וכי השוכר הרשום, שכבר לא היה מעורב, אינו אחראי לחובות התקופה המאוחרת.
עם זאת, בית המשפט דחה את טענת בני הזוג כי מאחר שלא נחתם עמם חוזה חדש בכתב הם אינם כפופים אלא לחלק מן התנאים המסחריים הישנים. הוא קבע שהחוזה והנספחים ממשיכים להסדיר את היחסים, ובכלל זאת חובת תשלום, ריבית פיגורים, הסדרי גבייה ופיצוי מוסכם. במקביל נקבע שהאופציה להארכת תקופת השכירות עד סוף 2021 לא מומשה במועד ובכתב, ולכן לאחר תום התקופה המקורית המשיכה השכירות ללא תקופת סיום קצובה. מכאן שההודעה שנמסרה בנובמבר 2020 הייתה יכולה להביא לסיום השכירות בסוף דצמבר 2020, אך לא לבטל את חיובי העבר.
באשר לתביעתם של מפעילי החנות, בית המשפט לא קיבל שהוכחה הפרה יסודית מצד התחנה המרכזית המצדיקה ביטול בשל הפרה או מזכה בפיצוי המוסכם שנתבע מצדם. הוא בחן את הטענות על מפגעי הרטיבות והתקלות, את ההבטחות הנטענות ואת התיעוד, והבחין בין אירועים שלא הוכח שהם הפרה המצדיקה פיצוי לבין עצם קיומם של יחסי השכירות. ההודעה ששלחו על רצונם לסיים את ההתקשרות הייתה תקפה כהודעת סיום של שכירות ללא מועד קצוב, אך לא מחקה את חובותיהם שקדמו לה. בית המשפט ניסח זאת גם כך: "בכך נדחית התביעה העיקרית על כל רכיביה".
בתביעה שכנגד נבחנו שלוש טענות הגנה מרכזיות לחוב. הראשונה, גבייה כפולה של שכר הדירה במרץ 2020, נדחתה לאחר שבית המשפט קיבל את ההסבר להפרש בין מועד החיוב לבין החודש שאליו הוא שויך. בני הזוג לא הציגו תדפיסי בנק המוכיחים שגבו מהם שלושה תשלומים עבור שני חודשים. בעקבות זאת נדחתה גם ההצדקה שנתנו לביטול ההרשאה לחיוב החשבון.
הטענה השנייה הייתה שהתחנה המרכזית פטרה את כלל השוכרים מדמי שכירות וניהול בתקופות הסגרים. היא התבססה בין היתר על מכתב של נצבא ועל פרסום עיתונאי מתקופת התפרצות המגפה. בית המשפט קבע שהמסמכים והעדויות אינם מוכיחים פטור גורף ומחייב עבור התשלומים שנתבעו. גם הטענה השלישית, שלפיה משבר הקורונה סיכל את חוזה השכירות והפקיע את חובת התשלום, נדחתה. נפסק שהגבלות כלליות על הפעילות המסחרית אינן בהכרח מניעה הקשורה למושכר עצמו, ושלא התקיימו במקרה הזה התנאים לפטור מכוח דיני הסיכול החוזיים. בית המשפט ניסח זאת גם כך: "טענה זו לא הוכחה".
על יסוד המסקנות האלה חויבו בני הזוג בדמי שכירות בגין החנות ושני מחסנים לתקופה שממרץ עד דצמבר 2020 בסך 663,770 שקל, ובדמי ניהול ממאי עד דצמבר בסך 159,808 שקל. בנוסף נפסקו חיובי חשמל לפי הצריכה בפועל הרשומה בכרטסת, תוך ניכוי תקבולים שקיבלה התחנה משוכר משנה עבור חלק מדצמבר 2020. מאחר שהחנות פונתה בדצמבר 2020, בית המשפט דחה את דרישות התשלום בגין שנת 2021, ובכללן דרישת הארנונה לתקופה זו.
לגבי המחסן השלישי נקבע כי אף ששימוש ממושך בו החל ברשות ללא תשלום, אפשר לבטל את הרשות ולדרוש דמי שימוש על תקופת החזקה לאחר ההודעה. במקום הסכום שנתבע עבור תקופה ממושכת, נפסקו 20,242 שקל עבור התקופה מיולי 2020 ועד 10 בדצמבר 2020. כן נפסקו הוצאות טיפול משפטי בסך 4,505 שקל. רכיבי החיוב האלה נוספו לחובות השכירות והניהול, ולא הומרו בסכום כולל חדש שלא נקבע בפסק הדין.
סוגיה מרכזית הייתה הפיצוי המוסכם. לפי סעיף בחוזה, כל הפרה יסודית עשויה הייתה להקים למשכירה זכות לפיצוי השווה לשישה חודשי שכירות וניהול. התחנה המרכזית דרשה מכוחו 529,540 שקל. בית המשפט קבע שאי תשלום ממושך של דמי שכירות וניהול וביטול ההרשאה לחיוב חשבון אכן היו הפרות יסודיות, אך חלק מן ההפרות האחרות שנטענו לא הוכחו: פינוי החנות לא היה מוקדם לסיום תקופת שכירות קצובה, והשימוש של בני הזוג במושכר היה מצב שהתחנה קיבלה במשך שנים.
למרות שבני הזוג לא העלו בקשה מפורשת להפחית את הפיצוי המוסכם לפי סעיף 15 לחוק התרופות, בית המשפט בחן את הסעיף. הוא קבע כי מדובר בתניה גורפת שאינה מבדילה בין הפרות שונות בהיקפן ובנזק הצפוי מהן. חיוב בסכום העולה על חצי מיליון שקל בשל עיכוב בתשלומים, נוסף על החוב וריבית הפיגורים, לא שיקף יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות מראש. מנגד, מאחר שהפרת התשלום הייתה ממושכת וחייבה טיפול משפטי, לא בוטל הפיצוי לחלוטין. הוא הופחת לדמי שכירות וניהול של חודש אחד לפי תעריפי מרץ 2020, בסך 86,353 שקל. השופט ניסח את עמדתו כך: "אף על פי כן, איני סבור כי נבצר ממני לבחון את שיעורו של הפיצוי". השופט ניסח את עמדתו כך: "תניית הפיצוי שלפניי היא תניה גורפת מובהקת".
התביעה שכנגד נגד השוכר הרשום והוריו נדחתה, והתחנה המרכזית חויבה לשלם להם הוצאות משפט בסך 2,500 שקל ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 שקל. בני הזוג המפעילים חויבו, מנגד, בהוצאות משפט של 22,500 שקל ובשכר טרחת עורך דין של 50,000 שקל בגין שני ההליכים, נוסף על הסכומים שנפסקו לטובת התחנה. פסק הדין הבחין אפוא בין הכרה בחובות מתקופת הסגר לבין שלילת תשלומים שאינם תואמים את תקופת השכירות והפחתת פיצוי חוזי שנקבע באופן גורף.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.