בית משפט השלום בנצרת דחה בקשה של מלווה להעביר דיון בתביעה הנוגעת להסכם הלוואה לבית משפט במחוז המרכז, חרף סעיף שקבע לכאורה סמכות שיפוט בלעדית באזור זה. הלווה הכחיש שחתם על ההסכם באמצעות חתימה דיגיטלית, וטען כי גם אם ההסכם תקף, תניית השיפוט היא תנאי מקפח בחוזה אחיד שמכביד עליו שלא לצורך. השופט הבכיר יוסף סוהיל קיבל את התנגדותו להעברה: אין להסתמך בשלב מקדמי על חתימה שנויה במחלוקת כעובדה מוכחת, וממילא לא נסתרה חזקת הקיפוח. הדיון יימשך בנצרת, והמלווה חויבה בהוצאות של 2,500 שקל.
תחילת ההליך בבקשה לביצוע תובענה שהגישה המלווה בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. הלווה הגיש התנגדות, ורשמת ההוצאה לפועל הורתה ביום 31 במאי 2026 על העברת ההליך לבית משפט השלום בנצרת. בעקבות זאת הגישה המלווה בקשה נוספת להעביר את התיק לבית משפט השלום בפתח תקווה, או לבית משפט מוסמך אחר במחוז המרכז, בהתבסס על סעיף 29 להסכם ההלוואה.
לפי עמדת המלווה, הצדדים הסכימו במפורש כי לבתי המשפט במחוז המרכז תהיה סמכות בלעדית לדון במחלוקות הנובעות מן ההסכם. היא הסתמכה על הכלל שלפיו בתי המשפט מכבדים תניית שיפוט ייחודית וסוטים ממנה רק בנסיבות חריגות. מבחינתה, הוראת החוזה גוברת על מקום מגורי הלווה ועל מקום ביצוע העסקה.
הלווה השיב כי הבקשה להעברת הדיון לא לוותה בתצהיר המאמת את העובדות שביסודה. הוא הכחיש מכל וכל חתימה על הסכם ההלוואה וציין כי מדובר בחתימה דיגיטלית שלא הוצגו לו נתוני האימות שלה. בתצהיר מטעמו טען שהוא מתגורר בנוף הגליל, וכי רכישת הרכב והעסקה עצמה התנהלו בנצרת. לחלופין ביקש לקבוע שהתניה, שנוסחה בחוזה אחיד בידי המלווה, מקפחת אותו כצרכן משום שהיא מטילה עליו נסיעות והוצאות כדי לממש את זכותו להתגונן.
בית המשפט קבע תחילה כי היעדר תצהיר מטעם המבקשת מקשה לקבל את תיאורה העובדתי של החתימה, במיוחד לנוכח ההכחשה המפורשת שנתמכה בתצהיר הלווה. אין מדובר בשלב שבו בית המשפט הכריע אם הלווה חתם או לא חתם על הסכם ההלוואה, אלא בשאלה אם אפשר לכפות עליו מקום שיפוט מרוחק על סמך מסמך שעצם כריתתו שנויה במחלוקת. השופט קבע כי אין לעשות כן קודם שהטענה לברור ההסכם תתברר לגופה. ביחס למחדל הדיוני העיר השופט: "היעדרו של תצהיר מטעם המבקשת אכן מקשה על קבלת הטיעונים העובדתיים". ביחס למחלוקת על כריתת ההסכם הבהיר: "אין מקום להסתמך על תניית השיפוט שבאותו הסכם כעובדה מוגמרת".
הנימוק השני היה עצמאי: גם בהנחה שהחתימה תקפה, הסעיף מופיע בחוזה אחיד וחלה עליו חזקת הקיפוח שבסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים. במקרה כזה מי שניסח את התנאי צריך להציג הצדקה מספקת לכך שאינו מקפח. המלווה, כך נקבע, הסתמכה על נוסח תניית השיפוט בלבד ולא ניסתה להראות מדוע העברת הדיון למחוז המרכז מוצדקת בנסיבות ההתקשרות. לא ניתן משקל ממשי להשפעה על הלווה, המתגורר בצפון ונדרש להתגונן מפני תביעה.
בית המשפט ציין כי קביעת מקום דיון מרוחק "עלולה להקשות על המשיב, להרתיעו מלממש את זכויותיו הדיוניות ולגרור הוצאות כספיות ניכרות". משלא נסתרה חזקת הקיפוח, הורה על ביטול תניית השיפוט לצורך קביעת מקום הדיון. לאחר מכן חזר לכללי הסמכות המקומית הרגילים, שלפיהם מקום מגורי הנתבע עשוי להקנות סמכות לבית משפט באזור מגוריו. לא הייתה מחלוקת שהלווה מתגורר בנוף הגליל, ונתון זה לבדו הספיק, בלי להכריע בשלב זה בשאלה היכן נחתם ההסכם או נקנה הרכב. בית המשפט ניסח זאת גם כך: "יש להורות על ביטול תניית השיפוט הנדונה".
התוצאה היא שההליך בהתנגדות לביצוע התובענה ימשיך להתברר בבית משפט השלום בנצרת. ההחלטה אינה קובעת שההלוואה לא ניתנה או שהחתימה זויפה, ואינה מסיימת את התביעה הכספית עצמה. היא קובעת גבול לשימוש בתניית שיפוט בחוזה אחיד כאשר החתימה על החוזה מוכחשת והמבקשת אינה מציגה בסיס לסתור את חזקת הקיפוח. המלווה תשלם ללווה הוצאות בסך 2,500 שקל בגין הבקשה.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.