השופטת העמיתה יהודית שבח דחתה על הסף בקשה להדיח בורר בסכסוך על חלוקת חניות בפרויקט התחדשות עירונית, וביקרה בחריפות את הצדדים שביקשו לפסול אותו. לטענתם, שימוש בחדר ישיבות שהעמיד ללא תשלום משרד עורכי הדין המייצג את הצד השני יצר טובת הנאה לבורר ופגע באמון בו. השופטת קבעה כי דווקא המבקשים נהנו מההסדר וחסכו הוצאות, וכי אין בסיס לקשור בין המשרד שהועמד לרשות הדיונים לבין חשש למשוא פנים. היא חייבה אותם ב־10,000 שקל לטובת אוצר המדינה.
הבוררות התנהלה סביב סכסוך ותיק בבניין שבו כבר בוצע פרויקט התחדשות עירונית. לפי ההחלטה, מוקד המחלוקת שנותר היה ככל הנראה חלוקת הזכויות בחניות, סוגיה שמנעה את השלמת רישום הבית המשותף. במשך התקופה התקיימו שמונה ישיבות פרונטליות וארבע ישיבות בהיוועדות חזותית. הישיבות הפרונטליות נערכו בחדר הישיבות במשרד המייצג את המשיבים, על פי הצעתו, בלי חיוב הצדדים בדמי שימוש בחדר או בשירותי המזכירות שסופקו לצורך ניהול הבוררות.
העימות פרץ על רקע מחלוקת ביחס לעלויות הקלטה, תמלול ומיקום הדיונים. עורך הדין שהעמיד את משרדו לרשות הבוררות הודיע ביולי 2026 כי אינו מוכן להמשיך לתת שירותי משרד ומזכירות בחינם. במכתב ששלח לבורר הביע הסתייגות מהטלת משימות מנהליות עליו, והציע תעריף לשירותי משרד וכן תעריף של 400 שקל לשעה או חלק ממנה בגין העמדת חדר הדיונים, בתוספת מע״מ. המבקשים פירשו את עצם הצגת המחיר המאוחרת כראיה לכך שלשימוש החינמי הקודם היה שווי כספי משמעותי.
המסמכים שצורפו לבקשה הראו כי עד אותה עת נערכו שמונה ישיבות פנים אל פנים במשרד שהועמד לרשות הצדדים, ולצדן ארבע ישיבות מרחוק. בהודעת עורך הדין שהעמיד את המשרד פורטו גם שירותי מזכירות וניהול, שתומחרו בהצעתו החדשה ב־1,200 שקל לשעה בתוספת מע״מ. עם זאת, דרישת תשלום עתידית עבור חדר ושירותי משרד אינה מלמדת כשלעצמה שמי שקיבל את השירות בעבר היה הבורר באופן אישי. זו בדיוק ההבחנה שבית המשפט הדגיש: השימוש בחדר סייע לקיים את הדיונים בלי להטיל על שני הצדדים הוצאה, ולא הוצגה תשתית לתועלת אישית שקיבל הבורר.
מכאן הגיעו לטענה חריפה יותר: אם בחדר נעשה שימוש ללא תשלום, לשיטתם קיבל הבורר טובת הנאה מן הצד שמשרדו סיפק את המקום. לטענה זו נוספו השגות על גובה שכר הטרחה של הבורר, לרבות דרישה לתשלום 6,752 שקל כולל מע״מ שלטענת המבקשים נגבתה עבור מתן תוקף להסדר פשרה. הם טענו שהבורר טרם אישר את הפשרה אף לאחר התשלום, והתרעמו גם על החלטות דיוניות שבהן חייב אותם בהוצאות בעקבות בקשתם לעיון חוזר. המבקשים סברו שאמון הצדדים בבורר אבד, וביקשו מבית המשפט להעבירו מתפקידו.
השופטת לא ביקשה תשובה מן המשיבים. היא הבהירה שהבקשה אינה מגלה עילה גם בהנחה שהטענות הרלוונטיות נכונות, וניתחה תחילה את ההסדר החוזי. בטיוטת הסכם הבוררות נקבע תשלום של 1,200 שקל לשעת עבודת הבורר, לצד סמכות נפרדת לפסוק הוצאות, הוצאות בורר ושכר טרחה. ממילא אין לראות בכל הוצאה נלווית הוצאה שהבורר חייב לממן מכיסו. בהיעדר הסכמה אחרת, חוק הבוררות גם מאפשר לקבוע את מקום ישיבות הבוררות.
מן ההחלטות שצורפו עלה שהמקום נבחר בהסכמת שני הצדדים בדיוק לשם חיסכון. בהחלטת הבורר נאמר כי מדובר ב״הסכמה מושכלת של שני הצדדים, במטרה אחת ויחידה, והיא לחסוך בהוצאות הצדדים״. המבקשים לא טענו שהתנגדו בשעתם למיקום הישיבות, ולא חלקו על עצם העובדה שההסדר הוסכם. השופטת הצביעה גם על החלטה קודמת בדבר מקום הישיבות החדש, שלא צורפה לבקשה אף שהייתה רלוונטית למחלוקת.
הביקורת בהכרעה הייתה נחרצת. השופטת ציינה כי המבקשים נהנו במשך שמונה ישיבות משירותי משרד ללא תשלום, ולא העלו כל השגה על כך בזמן אמת. היא קבעה שהטענה החדשה ״נוגדת את המוסכם ואת שנעשה בפועל לאורך תקופה ממושכת״, וכינתה אותה ״חסרת תום לב ומהווה כפיות טובה צורמת״. היא הוסיפה כי אין קשר בין השימוש בחדר לבין הטענה מרחיקת הלכת שהבורר עצמו קיבל טובת הנאה או פעל במשוא פנים.
לדברי השופטת, ״מי שנהנה מהצעת ב"כ המשיבים היו אלו המבקשים״. עוד כתבה כי אילו הבקשה הייתה כנה, יכלו המבקשים להציע שהדיונים הנותרים ייערכו ללא תשלום במשרד בא כוחם. הניסוח בהכרעה לא הותיר ספק בדבר התרשמותה מהניסיון להפוך הסדר שנועד להפחית עלויות לעילה לפסילת הבורר.
אשר לטענות על שכר הבורר, השופטת ציינה כי בדרך כלל מחלוקות על שכר מופרז מתבררות לאחר סיום הבוררות, לפי ההסדר הקבוע בחוק, ולא בשלב של בקשה להדחה. היא הדגישה שההליך כבר הגיע לאחר 12 ישיבות לשלב הסיכומים בעניין החניות, לקראת פסק בוררות חלקי. על רקע זה לא ראתה הצדקה לעכב את הבוררות בגלל טענות השכר או בגלל השימוש הקודם בחדר הישיבות.
לבסוף נקבע שגם ההליך בבית המשפט עצמו מחייב תגובה. בקשה להעברת בורר מתפקידו אינה מחויבת באגרה, והשופטת ציינה שהדבר מעודד ככל הנראה הגשת בקשות סרק. אף שלא התבקשה תשובת המשיבים, לא ראתה סיבה לפטור את המבקשים מהוצאות. הבקשה נדחתה על הסף, והמבקשים חויבו לשלם 10,000 שקל לאוצר המדינה. בכך נותר הבורר בתפקידו, והביקורת השיפוטית הופנתה לאופן שבו ניסו המבקשים לפרש לטובתם הסדר שעליו הסכימו ושממנו נהנו.
בהחלטה ניכר שהשופטת ראתה בפנייה לבית המשפט ניסיון לשנות בדיעבד את משמעותו של הסדר שהיה מקובל על המבקשים לאורך זמן. היא לא דנה בטענה מופשטת בדבר חשיבות אמון הצדדים בבורר בלבד, אלא בדקה מי הציע את חדר הישיבות, מי הסכים להצעה, מי שילם בפועל ומי חסך את התשלום. התשובות לשאלות האלה הן שהפכו, לשיטתה, את טענת טובת ההנאה לחסרת בסיס.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.