חפירה בשכבות עתיקות ופגיעה בממצאים: שלושה הורשעו, אחד זוכה בחלק מהאישומים

בית המשפט הרשיע שלושה נאשמים בחיפוש עתיקות ללא רישיון באתר חורבת בינית הסמוך לצומת גולני, אך הבחין בין אחריותם לאירועים השונים שהתרחשו בדצמבר 2024 וזיכה אחד מהם מחמת הספק מחלק מהאישומים. הכרעת הדין של השופט ראיד עומרי נשענה על שילוב של עדויות מפקחי רשות העתיקות, סרטונים, הודעות הנאשמים וחוות דעת מקצועיות על פגיעה בשכבות הארכיאולוגיות. ההגנה טענה כי מדובר בביקורים תמימים, כי חלק מהחפירות קדמו להגעת הנאשמים וכי נפל פגם בחקירותיהם. בית המשפט דחה את מרבית הטענות, אך קבע שלא הוכח מעבר לספק סביר שאחד הנאשמים היה במקום באירוע האמצעי. בשלב זה ניתנה הכרעת דין בלבד, בלי גזירת עונשים.

עו"ד ועדיין לא באתר שלנו? לא "עוד אינדקס". פרטים

חורבת בינית היא אתר עתיקות מוכרז באזור שמדרום־מערב לצומת גולני. לפי כתב האישום המתוקן, מדובר באתר שבו שרידי מערות, בורות, קברים, גתות ומתקנים עתיקים. המאשימה תיארה שלושה ביקורים בשטח בתוך ימים אחדים, שבמהלכם בוצעו חיפושים וחפירות באמצעות כלי עבודה. באירוע האחרון נתפסו במקום שלושת הנאשמים וקטין נוסף, שהגיע עמם, בידי מפקחי רשות העתיקות ושוטרים.

על פי האישום, החפירה התנהלה מבור על פני השטח אל חלל תת־קרקעי חצוב. מתוך האדמה שהוצאה מן המקום נמצאו שברי כלי חרס מתקופות שונות, ובהן תקופת הברזל, התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית הקדומה. המאשימה טענה כי החפירה פגעה לא רק במראה האתר אלא גם בקשר בין ממצאים לבין השכבות שבהן היו מונחים. לעניין זה חשיבות מחקרית: כאשר שכבה נחפרת בלא תיעוד מקצועי והממצאים מוצאים ממקומם, אובד מידע על הרצף הארכיאולוגי של האתר.

ההגנה הודתה שהנאשמים הגיעו לאתר בחלק מן המועדים, אך כפרה בכך שהיו במקום כדי לחפש עתיקות. לדבריה הם טיילו בשטח, התעניינו במערה וצילמו אותה, ואילו חלק מן החפירה היה קיים קודם להגעתם. היא הצביעה על כך שגם לאחר המעצר נצפו סימני חפירה נוספים באתר, והעלתה קשיים בזיהוי המדויק של המעורבים והמועדים. הנאשמים טענו גם לחסרים בראיות הזירה ולסתירות בין תיאורי השוטרים לבין הממדים הפיזיים של הבור.

המחלוקת הראייתית הראשונה התמקדה בביקור ביום 19 בדצמבר. סרטונים ותמונות שנמצאו בטלפון של אחד הנאשמים תיעדו את המקום, ולצדם עמדה הודאתו בחקירה כי הגיע למערה עם בן דודו, התעניין באפשרות לחפור בה וחזר בהמשך עם כלים. בית המשפט לא ראה בצילום לבדו ראיה מספקת לעבירת חיפוש, אך בחן את התיעוד לצד הדברים שמסר הנאשם וההתנהלות שבאה לאחר מכן. על בסיס המארג הזה נקבע כי שניים מן הנאשמים השתתפו בחיפוש עתיקות ללא רישיון באירוע הראשון.

האירוע השני, ביום 20 בדצמבר, חייב הבחנה משמעותית יותר. אחד הנאשמים מסר בחקירתו תיאור מפורט של חפירה באותו יום והוצאת דליי אדמה מן המערה. בית המשפט מצא חיזוק ממשי לגרסה ביחס לחלקו שלו, חרף ניסיונו המאוחר לצמצם את הדברים. לגבי הנאשם השני שיוחסה לו נוכחות באותו יום, התמונה הייתה שונה: הוא הכחיש שהיה שם, העלה טענת אליבי ואף הצביע על אי־דיוקים בתיאור התמונות. הודעת שותפו קשרה אותו לאירוע, אבל הראיות הנוספות לא הספיקו, לדעת בית המשפט, להסיר את הספק הסביר ביחס לנוכחותו באותו יום. הוא זוכה מעבירות החיפוש והפגיעה שיוחסו לו בגין האירוע הזה. לגבי אירוע זה הבהיר השופט: ״אני מזכה את נאשם 3 מחמת הספק מן העבירות שיוחסו לו בגין אירוע זה״.

לעומת זאת, באירוע השלישי ב־21 בדצמבר התשתית הייתה ישירה יותר. מפקח רשות העתיקות שהגיע לאתר תיאר שני כלי רכב מוסתרים בשיחים, קולות חפירה ודיבור ובור שבו פעלו אנשים. הוא הזעיק שוטרים, וכשהגיע הסיוע נתפסו החשודים בשטח. עדויות המפקחים והשוטרים, התיעוד מן המעצר וכלי העבודה שנמצאו במקום הצביעו על פעילות חפירה: אתים, דליים, חבל, לום וכלים נוספים. אחד הנאשמים אף הודה בעדותו כי הוציא אדמה בדליים וכי הרחיב מעט את הפתח לתוך המערה.

בית המשפט התייחס בהרחבה גם לטענות נגד חקירות הנאשמים. ההגנה טענה שהן נערכו בעברית ולא בשפת האם שלהם, ערבית, ושחלק מהדברים נרשמו שלא כראוי או נאמרו תחת לחץ. השופט בחן את התיעוד הקולי ואת אופן התנהלות החקירה, ולא מצא בסיס לפסול את ההודעות. הוא הדגיש כי יש לבחון אם הנחקר הבין את הנאמר ואם ההודעה משקפת את דבריו, ולא להסתפק בטענה כללית בדבר שפת החקירה. גם טענות להפעלת אלימות או לחץ בעת המעצר לא התקבלו על יסוד הסרטונים והעדויות.

בחינת עדי התביעה לא הייתה בלתי מסויגת. השופט העיר על קושי הקשור ברישום חתימות בדוחות המעצר ונמנע מלהסתמך על אמרות מסוימות שתועדו בהם. עם זאת, הוא מצא שהמפקחים והשוטרים מסרו תיאור אמין בעיקרו של מה שנראה בשטח, וההסתייגויות לא שינו את התוצאה של בחינת הראיות המרכזיות. ההגנה העלתה גם טענה לאכיפה בררנית בשל אי־העמדתו לדין של הקטין שנכח באירוע, אך לא נמצא בכך בסיס לביטול האחריות הפלילית של הנאשמים.

משקל מיוחד ניתן לעדות המקצועית על הפגיעה הארכיאולוגית. מומחה רשות העתיקות תיאר את משמעות הוצאת האדמה ושברי החרס משכבות עתיקות ואת הפגיעה במידע המחקרי הנובע מהקשרם המקורי של הממצאים. לדבריו, הפגיעה בשכבות היא מסוג הנזק שאינו ניתן לשחזור: גם אם אפשר לתעד את מצב המקום לאחר החפירה, אין דרך להשיב את רצף ההצטברות המקורי ואת המידע שאבד עם ערבוב החומר. בעדותו תיאר המומחה במילים חדות את אובדן המידע: ״זה כאילו שמישהו לקח ומחק לנו את ההיסטוריה״. ההכרעה נתנה משקל לתיאור זה של נזק מדעי בלתי הפיך, ולא רק לשאלה אם נמצאו כלי חפירה באתר. ההכרעה הסתמכה על הסבר זה תוך הבחנה בין ממצאים שיוחסו לנאשמים לבין חפירות אחרות, מוקדמות או מאוחרות, שנראו באתר.

הכרעת הדין לא התעלמה מכך שנצפו במקום סימנים לפעילות של אחרים. המומחים תיארו כיצד ניתן להבחין בין חפירות מן התקופה הרלוונטית לבין פגיעות שנוספו מאוחר יותר, והדיון התמקד בקביעת הנזק שאפשר לשייך לפעילות שהוכחה. השופט נתן משקל להסבר המקצועי שלפיו גם כשממצאים עצמם אינם נהרסים לחלוטין, הוצאתם מן השכבה המקורית מנתקת את היחסים בינם לבין שרידים אחרים ופוגעת ביכולת לפרש את ההיסטוריה של האתר. בכך נבחנה עבירת הפגיעה בעתיקות בנפרד מעצם חיפוש העתיקות ללא רישיון.

השופט דחה גם את טענת ההגנה כי מדובר בזוטי דברים, לנוכח משך הפעילות, החפירה הבלתי מורשית והפגיעה בממצאים. השופט לא אימץ באופן גורף את כל התיאור הכמותי שבכתב האישום. הוא הבהיר כי ההרשעות בעבירות הפגיעה בעתיקות מבוססות על הפעולות והממצאים שהוכחו, ובייחוד על ניתוק שברי חרס מהקשרם הארכיאולוגי, ולא על קביעה שהנאשמים חפרו במו ידיהם את מלוא מידות הבור שתוארו בכתב האישום. גם לא נקבע שכל שבר חרס מסוים הוחזק בידי נאשם מסוים. הזהירות הזאת אפשרה להבחין בין פגיעה שהוכחה לבין פרטים שלא ניתן היה לייחס לנאשמים במידה הנדרשת. לגבי היקף האחריות הזהיר: ״אין בה ממצא כי הנאשמים חפרו את הבור בממדיו המלאים״.

בסיום הורשע הנאשם הראשון בשלוש עבירות של חיפוש עתיקות ללא רישיון ובשתי עבירות של פגיעה בעתיקה או באתר עתיקות. הנאשם השני הורשע בעבירת חיפוש אחת ובעבירת פגיעה אחת בגין האירוע האחרון. הנאשם השלישי הורשע בשתי עבירות חיפוש ובעבירת פגיעה אחת, אך זוכה מחמת הספק משתי עבירות נוספות המתייחסות ל־20 בדצמבר. בקשות הנוגעות לחילוט כלי הרכב ולענישה נותרו מחוץ לגדר הכרעת הדין. כך הסתיימה בחינה מפורטת של שלושה אירועים בהכרעה שאישרה את חומרת הפגיעה באתר, אך גם הקפידה להציב גבול לממצאים במקום שבו הראיות לא הספיקו להרשעה. ביחס לטענת זוטי הדברים נקבע: ״אין מדובר אפוא במעשים קלי ערך״.