אמירות מאיימות שהשמיע אב שכול במהלך טיפול נפשי הובילו להרשעתו באיומים, לאחר שבית המשפט דחה את הטענה שהחיסיון שבינו לבין המטפלת מחייב לפסול את עדותה ואת תרשומותיה. הנאשם הכחיש כי אמר את כל הדברים שיוחסו לו, טען כי דבריו בטיפול אינם מהווים איום וטען שהמטפלת הפרה חובת סודיות. השופט הישאם אבו שחאדה קבע שהעדויות מהימנות, כי התבטאויותיו מקיימות את יסודות עבירת האיומים וכי ההגנה על חיי מי שהאיומים כוונו כלפיהם גוברת בנסיבות אלה על האינטרס שבשמירת החיסיון. מדובר בהכרעת דין, ולא בגזר דין הקובע את העונש.
ברקע ההליך עומד אסון משפחתי: בתו הקטנה של הנאשם נהרגה בתאונת דרכים בעת ששהתה עם אמה, בת זוגו לשעבר. בעקבות האובדן פנה הנאשם באוגוסט 2021 למרכז לטיפול משפחתי באגף הרווחה ברמלה, ושם החל לקבל טיפול שנמשך עד אוקטובר 2022. לפי פסק הדין, הוא האשים את גרושתו ואת בן זוגה במות הילדה. בתוך מסגרת טיפולית שנועדה לסייע לו להתמודד עם האובדן, החל לדבר על פגיעה במשפחה האחרת, והמטפלת תיעדה את הדברים והעבירה מידע לגורמי האכיפה.
כתב האישום ייחס לנאשם שלושה מועדים שבהם נשמעו הדברים. באוקטובר 2021 אמר, לפי הממצאים, כי הוא רוצה להטביע את בן זוגה של גרושתו וכי ישלם לאדם שיעשה זאת; ביוני 2022 דיבר על מסירת כספי תביעה בגין מות הילדה לאנשים שירצחו את השניים; ובאוקטובר 2022 טען שאיתר כתובת מגורים ומסר אותה לגורם שלישי כדי להשלים את המשימה. בית המשפט הדגיש שאין מדובר רק בביטויים כלליים של כעס או כאב, אלא באמירות בעלות תוכן מאיים ובהן פרטים על אופן הפגיעה ועל פעולות לכאורה לקידומה.
אחת מזירות המחלוקת הייתה כשירותה המקצועית של המטפלת, שהייתה בראשית התמחותה והנאשם היה בין המטופלים הראשונים שקיבלה. ההגנה תיארה אותה כבלתי מנוסה לטיפול בטראומה קשה. אולם מן העדויות עלה שעבדה בהדרכת מנהלת המרכז, ובית המשפט בחן את הוראות חוק הפסיכולוגים המאפשרות טיפול בתקופת התמחות בפיקוח מקצועי. השופט קבע כי עצם היותה מתמחה צעירה אינה שוללת את יכולתה לתת טיפול או להעיד על שיחות שקיימה במסגרת עבודתה. בכך נדחתה אבן יסוד בטענת ההגנה מן הצדק.
המטפלת תיעדה לאורך התקופה שיחות שונות ברשומות טיפול ובדואר אלקטרוני למנהלתה. ההגנה ביקשה לפסול את עדותה ואת החומרים האלה בטענה שסעיף 50 לפקודת הראיות מקנה חיסיון ליחסים בין פסיכולוג למטופל. בית המשפט עמד גם על התנהלות הדיון: החיסיון וההגנה מן הצדק הועלו לראשונה לאחר שהמטפלת ומנהלת המרכז כבר זומנו להעיד, כשנה ושבעה חודשים לאחר מענה הנאשם לכתב האישום. השופט תיאר את העיתוי כבעייתי, אולם לא הסתמך רק על פגם דיוני כדי לדחות את טענת החיסיון.
השופט קבע כממצא עובדתי כי "הנאשם אכן אמר למיכל את כל הדברים שיוחסו לו בכתב האישום". לאחר דחיית יתר הטענות כתב השופט כי "קורסת מאליה הטענה של הגנה מן הצדק".
בלב ההכרעה ניצב החריג הקבוע בסעיף 50 לפקודת הראיות, המאפשר גילוי כאשר בית המשפט מוצא "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". לאחר שקיבל את התיאור העובדתי של השיחות, קבע השופט שהסיכון לחיי הנמענים גובר על הציפייה לסודיות באשר לאיומים החמורים. הוא הסתמך גם על חובות של בעלי מקצוע לשמור סוד, לצד חריגים המאפשרים גילוי לשם הגנה, ועל סעיף 262 לחוק העונשין העוסק באי־מניעת פשע.
בית המשפט לא התעלם מן העובדה שהמשטרה לא הגישה בקשה שיפוטית לקבלת הרשומות לפי ההליך המוכר בפקודת סדר הדין הפלילי. המטפלת מסרה את החומרים מיוזמתה וללא צו מקדים. השופט עמד על ההסדר הדיוני שהיה יכול לחול, אך קבע כי בנסיבות המיוחדות אין בכך עילה לפסול את התרשומות. הוא הבהיר כי "האינטרס הציבורי של שמירה על חייהם ועל שלמות גופם גובר" על זכות הנאשם לחיסיון בנסיבות המתוארות. לפיכך הותרו עדות המטפלת, העדות של המנהלת והרישומים, וניתן להם משקל ראייתי גבוה.
גם טענת ההגנה שאמירות במסגרת טיפול אינן יכולות לגבש עבירה נדחתה. השופט הבחין בין דיבור מתוך מצוקה לבין התבטאויות שהוכחו כאיומים ממשיים כלפי אנשים מסוימים, ובחן את התוכן ואת ההקשר במקום להעניק חסינות גורפת לכל שיחה טיפולית. בנוסף דחה את הטענה שהמדינה, שבאמצעות רשות מקומית סיפקה טיפול, נהגה בחוסר הגינות כשניהלה הליך פלילי. מרגע שנדחו הטענות בדבר היעדר הכשרה, היעדר איום ואי־קבילות הראיות, נדחתה גם הבקשה לבטל את ההליך מטעמי הגנה מן הצדק.
לשאלת העיתוי של טענת החיסיון הייתה משמעות דיונית עצמאית. הנאשם ביקש תחילה לזמן את המטפלת ומנהלת המרכז לעדות, אך לאחר שהתייצבו טען כי שתיהן מנועות מלהעיד. השופט ציין שחיסיון יחסי פסיכולוג ומטופל מצדיק גם הליך מתאים של דלתיים סגורות, בעוד הדיון שהתנהל בפועל לא הוסדר כך מראש. עם זאת, פגם בעיתוי לא היה תחליף לבדיקת טיב המידע: בית המשפט נדרש לבחון האם הראיות נכנסות לחיסיון והאם חריג עשיית הצדק מצדיק את חשיפתן.
הרישומים שהוגשו לא היו הודאה חתומה של הנאשם ברצון לפגוע באחרים. מדובר בתיעוד שרשמה המטפלת במהלך קשר טיפולי מתמשך, ובהמשך נבדק באמצעות עדותה ועדות המנהלת. בית המשפט בחן את מהימנותן ואת רצף התאריכים, וביסס ממצאים על ההצטברות: אמירה על הטבעת בן הזוג, דיבור על גיוס אחרים לביצוע פגיעה וטענה שנמסרה כתובת מגורים. הצגת התכנים הללו במסגרת מכלול הראיות חיונית להבנת הסיבה שבגינה לא הסתפק השופט בהנחה שהאדם מבטא כאב וצער בלבד.
התוצאה הייתה הרשעה בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. פסק הדין אינו שולל את ערכו של חיסיון טיפולי ככלל, אלא מתאר מצב שבו בית המשפט הפעיל את החריג לחיסיון בגלל איום קונקרטי על חיי אחרים. באותה מידה, ההרשעה אינה קביעה שכל דבר קשה שנאמר למטפל חייב להימסר למשטרה: הנימוקים נוגעים לטיב התבטאויות מסוימות, לתיעוד המצטבר ולחשש שהשופט מצא בראיות בתיק זה.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.