בית המשפט לענייני משפחה בצפת קבע כי האם פעלה לאורך שנים להחלשת הקשר בין הילדים לאביהם, נטעה בהם חרדה ממפגשים עמו ולא קיימה את חובתה לעודד קשר הורי תקין. לצד הפיצוי הנזיקי חויבה האם ב-30 אלף שקל הוצאות, ומזונות כל אחד מהילדים ייפסקו בהגיעו לגיל 18.
בית המשפט לענייני משפחה בצפת חייב אם לשלם לאבי ילדיה פיצוי של 180 אלף שקל, לאחר שקבע כי התנהלותה גרמה לניכור הורי מובהק ולפגיעה אנושה בקשר בינו לבין שני הילדים. סגנית הנשיא, השופטת אביבית נחמיאס, קבעה כי האם פעלה באופן אקטיבי להסתת הילדים, נטעה בהם חרדה מפני מפגשים בלתי מפוקחים עם האב ולא פעלה כראוי לעידוד הקשר עמו. האב ביקש בתביעתו פיצוי של 200 אלף שקל בגין הנזקים שנגרמו לו. במקביל הגיש תביעה לביטול או להפחתת המזונות ולהשבת 168 אלף שקל ששילם לטענתו מאז ינואר 2019. פסק הדין ניתן ב-8 ביולי 2026 במסגרת שתי תביעות שאוחדו למעשה לדיון בהשלכותיו של סכסוך הורי שנמשך יותר מעשור. ההורים, שהתגרשו בשנת 2014, ניהלו מאז 2011 הליכים רבים בבתי הדין הרבניים ובבית המשפט. במרכז המחלוקת עמדה התנגדות האם למפגשים בלתי מפוקחים בין האב לילדים, על רקע טענות לחוסר אחריות ולמסוכנות מצדו. במשך שנים התקיימו המפגשים במרכז קשר, תוך מעורבות לשכת הרווחה, המשטרה וגורמי טיפול ואבחון רבים.
האם טענה כי הקשר המצומצם נבע מהתנהלות האב עצמו. לדבריה, הוא סירב לעבור בדיקות מסוכנות, לא שיתף פעולה עם המלצות גורמי המקצוע, התנהל באופן בלתי יציב ואף נעלם לתקופות מחיי הילדים. עוד טענה כי התביעה נועדה להשיג יתרון כלכלי ולחמוק מתשלום המזונות.
בית המשפט הכיר בכך שבשלבים מסוימים עלו חששות בנוגע לתפקודו ההורי של האב. הערכת מסוכנות משנת 2013 אף המליצה על מפגשים בפיקוח ועל אבחון פסיכודיאגנוסטי. עם זאת, בדיקות ודיווחים מאוחרים יותר הצביעו על כך שהאב אוהב את ילדיו, דואג לשלומם וכי הילדים נהנו במחיצתו. באחת ההערכות נקבע כי הוא אינו מסוכן לילדים ולא יפגע בהם.
השופטת העניקה משקל משמעותי לדיווחי העובדים הסוציאליים. באחד מהם תואר כי הבת התקשתה לתקשר עם האב בנוכחות האם, אך נעשתה חופשית ומשוחררת יותר לאחר שהאם עזבה. בתסקיר נוסף משנת 2018 נקבע כי מתפתח ניכור הורי, בעיקר מצד הבת, וכי לאם השפעה רבה על סירובה לשתף פעולה עם המפגשים. גם בית הדין הרבני האזורי קבע בנובמבר 2018 כי האם עושה כל שביכולתה כדי למנוע קשר בריא בין הילדים לאביהם וכי היא פגעה בזכותם לגדול בקשר עם שני הוריהם. לאחר שהאם ערערה, בית הדין הרבני הגדול דחה בנובמבר 2019 את הערעור וקבע כי באותה עת לא נשקפה סכנה מהאב וכי למפגשים עמו חשיבות מהותית לילדים ולאב.
בפסק הדין נקבע כי טענות האם למסוכנות הפכו במהלך השנים לכלי להמשך הרחקת הילדים. השופטת ציינה כי האם התנגדה שוב ושוב להרחבת המפגשים, לפיקוח באמצעות בני משפחת האב ולתוכניות טיפוליות שהציעו גורמי המקצוע. לפי ההכרעה, התנהלות זו לא הסתכמה בדאגנות או בזהירות, אלא עלתה לכדי פעילות אקטיבית שפגעה בקשר ההורי. בית המשפט קבע כי הסתת ילדים נגד אחד מהוריהם עשויה להקים עילת תביעה מכוח עוולת הרשלנות שבסעיף 35 לפקודת הנזיקין ומכוח הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63. החובות שהופרו במקרה זה נלמדו גם מסעיפים 14 עד 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, המטילים על שני ההורים אחריות משותפת לפעול במסירות ולשמור על זכויותיו ההוריות של ההורה האחר.
השופטת דחתה את טענת ההתיישנות. נקבע כי התנהגות מנכרת היא מעשה או מחדל נמשך, ולכן מרוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר ההתנהגות חדלה. מאחר שהחלטות בתי הדין מלמדות כי בשנים 2018 ו-2019 מעשי הניכור עדיין היו בשיאם, התביעה שהוגשה בשנת 2024 לא התיישנה. לצד הממצאים הקשים נגד האם, בית המשפט קבע כי גם לאב היה אשם תורם, אך הגדיר אותו כמינורי. האב לא השלים הערכת מסוכנות מסוימת בשל קשיי מימון, סירב בשלבים מסוימים לבדיקות נוספות ואף הפסיק מיוזמתו את הקשר למשך כמה חודשים. השופטת קיבלה את הסברו כי הדבר נבע מתסכול מצטבר, וקבעה שחלקו בכישלון הקשר קטן לאין שיעור מחלקה של האם.
גובה הפיצוי נקבע על דרך האומדן, מאחר שקשה לכמת בכסף אובדן של קשר בין הורה לילדיו. בית המשפט התחשב בשנים שבהן האב לא היה חלק ממשי מעולמם של הילדים, בפגיעה בדמותו ההורית ובעובדה שאביו הלך לעולמו מבלי להכיר את נכדיו. השופטת קבעה כי גם אם הקשר ישתפר בעתיד, אין בכך כדי למחוק את השנים האבודות. בסופו של דבר נפסקו לאב 180 אלף שקל מתוך 200 אלף השקלים שתבע. נוסף על כך חויבה האם לשלם לו 30 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. שני הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית.
בית המשפט דחה את דרישת האב לקבל בחזרה את המזונות שכבר שולמו. השופטת ציינה את הכלל שלפיו אין משיבים מזונות שכבר נצרכו, וכן את העובדה שלא שולמה אגרה עבור סעד ההשבה. גם השיהוי הממושך בהגשת התביעה פעל לחובת האב. עם זאת, התביעה הנוגעת למזונות התקבלה בחלקה. בית המשפט סירב להפחית את המזונות לפני גיל 18, כדי להבטיח את צורכיהם ההכרחיים של הילדים. ואולם נקבע כי עם הגיעו של כל ילד לגיל 18 יופסקו המזונות לחלוטין, במקום להמשיך בתשלום מופחת במהלך השירות הצבאי, כפי שנקבע בפסק הדין המקורי.
השופטת תיארה את המקרה לא כעניין של "ילד מרדן", אלא של "הורה מרדן", שאינו מאפשר להורה האחר לממש את חובותיו ההוריות ואינו מאפשר לילד ליהנות מקשר חיוני עמו. פסק הדין מבהיר כי כאשר מוכחת פעילות מכוונת ומתמשכת ליצירת ניכור, התוצאה עלולה להיות חיוב כספי משמעותי, נוסף על השלכות בתחום המזונות.
באת כוחו של האב, עו"ד מאיה אבוגני, אמרה כך: "בית המשפט הדגיש כי זכות בסיסית של כל ילד היא לגדול בקשר עם שני הוריו וכי על כל הורה מוטלת החובה והאחריות לשמר ולטפח קשר זה. הילד אינו כלי בידי אף אחד מהוריו ואין להפוך אותו לאמצעי במאבק בין בני הזוג ה גם לאחר פרידה או גירושין. כאשר מוכח כי הורה פועל באופן שיטתי לסכל את הקשר בין הילד לבין ההורה האחר, עשויות להיות לכך השלכות משפטיות וכלכליות משמעותיות. אני מקווה שפסק הדין יעביר מסר מרתיע ויסייע לצמצום תופעת הניכור ההורי, מתוך הבנה שהנפגעים העיקריים הם בראש ובראשונה הילדים."
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.