אדם שהורשע לאחר שמיעת ראיות באיומים על בת זוג, בכליאת שווא, בתקיפתה ובפגיעה חמורה בכלבם המשותף נשלח ל־12 חודשי מאסר בפועל. הפרקליטות ביקשה 42 חודשי מאסר, בהסתמך בין היתר על עברו הפלילי, ואילו ההגנה טענה שהעונש יכול להסתכם במאסר בעבודות שירות. השופט ציון סהראי דחה את שני הקצוות: הוא הכיר בחומרת הרצף האלים ובפגיעה בבעל החיים, אך נתן משקל גם לזיכוי הנאשם מחלק משמעותי מהאישומים ולחלוף השנים מאז האירועים. בנוסף נגזרו קנס של 1,500 שקל ופיצוי של 3,000 שקל למתלוננת.
כתב האישום המקורי כלל עשרה אישומים, אך ההרשעה נגעה לחמישה מהם, ולא לכולם במלואם. מאישומים תשעה ועשרה חזרה המאשימה משום שלא הצליחה לאתר את המתלוננת הרלוונטית; הנאשם זוכה גם מעבירת ניסיון תקיפה באישום הראשון ומאישומים נוספים. ההבחנה הזאת ליוותה את גזר הדין: השופט קבע שאין לזקוף לחובת נאשם את בחירתו לנהל הוכחות, בייחוד כאשר ההליך הסתיים גם בזיכויים. בה בעת, זיכוי מחלק מהאישומים אינו מוחק את העבירות שהוכחו ואת המשמעות המצטברת שלהן.
באחד האירועים, בדצמבר 2020, שלח הנאשם למתלוננת הודעות טקסט מאיימות כשהייתה בהיריון. בהודעות הופיעו איומים בפגיעה בפניה, רצון לנקמה והתייחסויות להפסקת ההיריון. באירוע אחר מנע ממנה לצאת מדירתם המשותפת, אף שביקשה והתחננה שיאפשר לה לצאת. המדינה הציגה סרטון שבו נשמע, לשיטתה, הנאשם לועג לבקשותיה. השופט הבחין בין הפגיעה הקשה בחירותה לבין העובדה שהכליאה עצמה לא לוותה באלימות פיזית או באיומים ישירים, ולכן קבע לה מתחם ענישה נפרד שאינו מתחיל בהכרח במאסר ממשי.
האלימות הפיזית כללה אירוע שבו היכה הנאשם את המתלוננת בראשה באמצעות קסדה, בעוד גם היא חבשה קסדה. היא סבלה מכאבי ראש שנמשכו ימים אחדים ונזקקה לטיפול. בית המשפט לא התעלם מכך שהקסדה שחבשה הגנה עליה במידה מסוימת, אולם סבר שהפגיעה והצורך בטיפול מלמדים על עוצמת התקיפה. באישום נוסף הורשע הנאשם באיומים שנאמרו לאורך הקשר הזוגי, על רקע חשדנות וקנאה שייחס לו כתב האישום. כל אירוע נבחן כעבירה בפני עצמה, ולא כתיאור כללי בלבד של יחסים קשים.
מקומה של ההתעללות בכלב בגזר הדין היה מרכזי. לפי הממצאים, המתלוננת החזיקה את כלבם המשותף והתכוונה לצאת לטיול. הנאשם משך את הכלב בכוח מזרועותיה והטיח אותו ברצפה; הכלב נפגע מרהיט, נזקק לטיפולים וטרינריים במשך כחודש, עבר ניתוח ואיבד את עינו השמאלית. אותו מעשה ביסס גם הרשעה בתקיפת בת זוג בשל משיכת הכלב מזרועותיה. השופט כתב כי "פגיעה בבעל חיים דומה במובנים מסוימים לפגיעה בחסר ישע", והדגיש את המום שנותר לכלב. עם זאת ציין לזכות הנאשם והמתלוננת שהביאו את הכלב לטיפול רפואי.
השופט הדגיש בהקשר הזיכויים "אין מקום לזקוף לחובתו מימוש זכותו לנהל משפטו". בהתייחס לטענה על שיקום הסביר השופט "לא התרשמתי כי הנאשם לקח אחריות על מעשיו".
המאשימה ביקשה לראות בפגיעה בבעל החיים מעשה המצדיק מתחם של תשעה עד 24 חודשי מאסר, והפנתה לפסיקה על התעללות קשה בחיות. השופט בחן גם מקרים שבהם נגרם מוות לבעלי חיים או פציעות קשות בנסיבות אחרות, וסבר שההשוואה של התביעה אינה מדויקת: האירועים שהובאו היו חמורים במאפייניהם במידה ניכרת. בסופו של דבר קבע בגין האירוע מתחם שנע ממאסר על תנאי ועד 12 חודשי מאסר, כולל התקיפה הנלווית של המתלוננת. לעבירות האיומים נקבע מתחם של מאסר מותנה ועד עשרה חודשים לכל עבירה, ולכליאת השווא עד תשעה חודשים.
התביעה טענה כי תשע הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש וסמים מצדיקות עונש ברף העליון. ההגנה הפנתה לכך שרוב המעשים התרחשו בשנת 2020, בעוד כתב האישום הוגש בשנת 2023 והדיון בענישה התקיים כעבור שנים. הסנגור טען שהנאשם גם שהה בעבר במעצר בקשר לחשד חמור שלא הבשיל לאישום. בית המשפט הכיר בחלוף הזמן כשיקול מקל, אך סירב לראות בכך הצדקה למאסר שירוצה מחוץ לכלא, לנוכח עברו הפלילי והיעדר תהליך שיקומי מוכח.
בגזר הדין נבחן גם מסמך על העסקת הנאשם בפארק מים באילת במשך כשלוש שנים. השופט נתן למסמך משקל מוגבל משום שלא היה חתום, והדגיש כי לא התרשם מנטילת אחריות אמיתית או מהשתתפות בטיפול. בין היתר התייחס להרשעה נוספת בעבירת סמים בעת שהתיק הנוכחי היה תלוי ועומד. לצד זאת ציין שהעונש שהציעה המדינה "שלא מתיישבת עם עיקרון ההלימה" ושבנסיבות העניין אין הצדקה ל־42 חודשי מאסר. ההכרעה התבססה על מכלול העבירות, ולא על צבירה חשבונית של העונש המרבי בכל אישום.
ההבחנה בין האירועים אפשרה לבית המשפט לתת לכל עבירה את משקלה הייחודי. באישומי האיומים מצא כי אין מדובר באמירות קלות ערך, במיוחד לאחר שהוכחו גם מעשי אלימות, אך לא אימץ את העמדה שכל הודעה מאיימת מצדיקה כשלעצמה מאסר ממושך. בכליאת השווא הודגש שהנאשם שלל מן המתלוננת את חירות התנועה בתוך ביתה, גם בלי שהשתמש אז בכוח פיזי. בתקיפה בקסדה שקל השופט לצד הכאב והטיפול הרפואי גם את העובדה שחבשה קסדה שהקטינה במידה כלשהי את הפגיעה. שקלול רכיבים שונים אלה מסביר מדוע העונש הכולל נבנה מהערכה מצטברת של המעשים ולא מהעתקת אחד ממתחמי הענישה בלבד.
ביחס לבעל החיים הציב פסק הדין הבחנה חשובה בין עוצמת המעשה לבין תוצאתו. הנאשם לא הואשם בתכנון ניתוח או בפגיעה בעין כשלעצמה, אבל נושא באחריות למעשה האלים שבעקבותיו נגרם לכלב נזק בלתי הפיך. העובדה שהכלב קיבל טיפול לאחר האירוע לא ביטלה את ההתעללות, אלא השפיעה במידה מוגבלת על הערכת חומרתה. וכך, גם כאשר השופט דחה את הדוגמאות החמורות במיוחד שהציגה המדינה, הוא לא הפחית מערכה של הפגיעה בבעל חיים כערך מוגן נפרד מן הפגיעה בבת הזוג.
כך נגזרו 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר, לצד ארבעה חודשי מאסר מותנה על עבירות מסוימות ושבעה חודשי מאסר מותנה על עבירות אלימות חמורות יותר, לתקופות שנקבעו. בנוסף הוטלו קנס של 1,500 שקל, פיצוי של 3,000 שקל והתחייבות עצמית של 3,500 שקל שלא לעבור שוב עבירות מסוג אלה. ההכרעה מחזיקה יחד שתי קביעות: הזיכויים והזמן שחלף חייבו מידה בענישה, אבל האלימות שהוכחה כלפי בת הזוג וכלבם הצדיקה מאסר ממשי.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.