האם אדם שהוגדר בצוואה הדדית כיורש אחר יורש רשאי לפנות לבית המשפט כאשר ההורה שנותר בחיים מעביר נכס שיועד לו לאחים אחרים? בהחלטה עקרונית שניתנה בסכסוך ירושה משפחתי נקבע כי בנסיבות המתאימות התשובה חיובית, וכי אין לחייב את היורש המיועד להמתין עד לפטירת ההורה כדי לתקוף פעולה העלולה לרוקן את הוראות הצוואה מתוכן. בית המשפט דחה בקשת רשות ערעור של אב ובנותיו על החלטה שהתירה לאחיהם לברר תביעה נגד העברת זכויות בבית המשפחה. השופט הבהיר כי ההכרעה נוגעת לזכות לנהל הליך, ולא לשאלה הסופית אם המתנה פסולה או אם ההעברה תבוטל.
בני זוג ערכו בדצמבר 2021 צוואה הדדית שעסקה בין היתר בבית המשפחה. לפי המתווה המתואר בהחלטה, לאחר פטירת הראשון ביניהם יעברו הזכויות לבן הזוג שנותר בחיים, ולאחר פטירתו אמורות זכויות הבית להירשם על שם אחד מארבעת הילדים, הבן. האם נפטרה במאי 2023, צוואתה קוימה בספטמבר אותה שנה, ובמרץ 2024 נרשמו זכויותיה בבית על שם האב. בפברואר 2025 התברר כי זכויות האב בבית הועברו ללא תמורה לשלוש הבנות.
הבן, שהיה אמור לקבל את הנכס בשלב השני של הוראות הצוואה, פנה לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה. הוא ביקש לבטל את העברת הזכויות מהאב לאחיותיו, בטענה שהיא סותרת את הצוואה ההדדית ובטענה נוספת הנוגעת לכשירות האב לבצע את העסקה. האחיות והאב התנגדו וטענו כי כל עוד האב בחיים, אין לבן זכות מוקנית בנכס והוא אינו יכול לתקוף עסקת מתנה שביצע הבעלים הרשום. במסגרת המחלוקת עלו גם טענות הדדיות קשות על היחסים בתוך המשפחה ועל הטיפול באב, אך בית המשפט לא נדרש לקבוע בהליך הערעורי את אמיתותן.
בית המשפט לענייני משפחה קבע שיש לאפשר בירור של התביעה. הוא גם הורה על צעדים שנועדו לשמור על ענייניו של האב, ובהם מינוי אפוטרופוס לדין, והחליט שלא להפסיק את הבירור בשלב המקדמי. האחיות תקפו את ההחלטה וביקשו בין היתר לקבוע שאין לבן מעמד להגשת התביעה, שהסמכות המקומית אינה נתונה לבית המשפט בטבריה ושלא היה מקום למינוי גורמים מקצועיים לבחינת מצבו של האב.
השאלה המשפטית המכרעת נגעה להבחנה שבין תקיפת צוואתו של אדם בעודו בחיים לבין תקיפת פעולה שנעשתה לאחר פטירת בן זוגו ואשר עלולה לפגוע בצוואה הדדית שכבר קוימה. ככלל, אין תוקף מעשי לצוואתו של אדם בעודו בחיים, שכן רק עם פטירתו נוצר מעמד יורשיו לפי הדין. אולם השופט קבע כי לא זה המצב המדויק שהתעורר כאן: האם כבר נפטרה, צוואתה ההדדית קוימה, והטענה מכוונת להעברת נכס שכבר נכלל במנגנון ההורשה שהוסכם בין בני הזוג.
ההחלטה מדגישה כי צוואה הדדית אינה מסמך רגיל של הורשה חד־צדדית. היא בנויה על הסתמכות הדדית של בני זוג, ולכן עשויות להתעורר בה שאלות מדיני הירושה, הקניין, החוזים ותום הלב. בהסדר של יורש אחר יורש יש לבחון את לשון הצוואה ואת היקף החופש שהותירו המצווים לבן הזוג ששרד. לעיתים רשאי היורש הראשון לעשות שימוש רחב בנכס, ולעיתים הוראות הצוואה מגבילות פעולות מסוימות. לא ניתן להכריע בכך מתוך עצם העובדה שבן הזוג שנותר בחיים הוא בעל הזכויות הרשום.
האחיות טענו כי הצוואה מתירה לאב לפעול בנכס לפי שיקול דעתו ואף להעניק מתנות לילדיו, ולכן אין פגם ברישום הבית על שמן. מנגד טען הבן כי העברת הבית במלואו פוגעת בזכות שיועדה לו ומסכלת את ההסדר שבו הסתמכה האם על קיום הצוואה. השופט לא הכריע מי משני הפירושים נכון. הוא קבע שזו בדיוק המחלוקת שיש לשמוע ראיות ולטעון לגביה במסגרת התביעה העיקרית, וכי עצם קיומה של שאלה פרשנית ממשית מצדיק שלא לחסום את הבן בכניסה להליך.
בנוסף הסתמך בית המשפט על סעיף 153 לחוק הירושה, המאפשר לכל מי שמעוניין בדבר לפנות לבית המשפט בעניינים המסורים לו לפי החוק. הפסיקה מפרשת הוראה זו בהרחבה, באופן המאפשר לבעלי עניין להגן על זכויות נטענות בעיזבון. מבחינת השופט, העובדה שהבן נקבע כיורש שני במסגרת צוואה הדדית מעניקה לו עניין קונקרטי בבירור הפעולה שבמחלוקת, גם אם זכותו המהותית בנכס טרם הבשילה למימוש.
להחלטה נוספה שכבה נפרדת של דיני כשרות משפטית ואפוטרופסות. בדיון שקיים בית המשפט עם האב עלו, לפי ההחלטה, קשיים בזיכרונו ביחס לעסקת ההעברה ולצוואה, ואף אי־התמצאות במקום שבו נכח. אלה היו שיקולים שבית המשפט לענייני משפחה רשאי להביא בחשבון בבחירת אמצעי הגנה ובהחלטה לברר את מצב הכשירות, בלי שהדבר יכריע מראש שהאב לא היה כשיר בעת החתימה. הערכאה הגבוהה נמנעה מלהתערב במינוי האפוטרופוס לדין ובהחלטות הביניים שנועדו לאפשר בדיקה עניינית.
גם טענת הסמכות המקומית לא התקבלה. בית המשפט ציין כי טענת חוסר הסמכות לא הועלתה בהזדמנות הדיונית הראשונה, ובנוסף הדגיש את הקשר בין התביעה לבין עיזבונה של האם, שמקום מושבה היה בטבריה. העובדה שהנכס עצמו מצוי במקום אחר לא הספיקה כדי להצדיק העברת ההליך. בית המשפט נתן רשות לערער בשאלת זכות העמידה בשל חשיבותה ומורכבותה, אך לאחר שדן בה לגופה דחה את הערעור גם בעניין זה.
במרכז ההכרעה עומד ניסוח ברור: כאשר בן הזוג שנותר בחיים פועל באופן העלול לרוקן את העיזבון ואת ההסתמכות שבצוואה ההדדית מתוכן באמצעות העברת נכסים לצדדים שלישיים, עשויה לקום ליורש השני זכות לפנות לבית המשפט. אין בכך קביעה שכל מתנה אסורה או שכל יורש עתידי זכאי לעצור שימוש רגיל בנכסים. ההכרעה תלויה בלשון הצוואה, בטיב הפעולה ובנסיבות. במקרה הנדון נקבע שהבן הציג טענה הראויה לבירור.
בקשת רשות הערעור נדחתה על כל חלקיה. הבנות חויבו לשלם לבן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 שקל, וכן 3,000 שקל לטובת אוצר המדינה. ההליך העיקרי שבו תיבחן תקפות העברת הבית נותר פתוח. בכך סימן פסק הדין הבחנה חשובה בין זכות עתידית לרשת נכס לבין הזכות הדיונית להגן על מנגנון ירושה שכבר הופעל בחלקו בעקבות פטירת אחד המצווים.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.