מדינת ישראל תבעה מנהג 92,116 ש״ח בעקבות תאונה שבה נגרם נזק לניידת משטרה בעת שניסה להימלט ממחסום. הנהג, שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה, טען שהניידת היא שהתנגשה ברכבו לאחר שסטתה במפתיע לנתיב נסיעתו. השופטת הבכירה רים נדאף קבעה כי הנהג יצר את הסיכון הראשוני בנהיגה מסוכנת, אך גם המשטרה נקטה פעולת חסימה בלתי זהירה. האחריות לנזק חולקה בהתאם: 60% לנהג ו־40% למדינה. הנהג חויב לשלם 55,270 ש״ח בגין הנזק, לצד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הקביעה נשענה הן על הודאות הנהג והן על עדויות השוטרים וממצאי בוחן תנועה משטרתי.
התאונה התרחשה ב־25 ביוני 2021 במהלך פעילות מבצעית של המשטרה. לפי כתב התביעה, הנהג פרץ מחסום בניסיון להתחמק מבדיקת השוטרים, פגע בניידת וגרם לה נזק משמעותי. מבחינת המדינה, ההתנהגות שקדמה להתנגשות הייתה הבסיס לדרישתה שהנהג יישא במלוא עלות הנזק. אלא שבכתב ההגנה התנגד הנהג לתיאור הזה של השתלשלות האירועים. לטענתו, ניידת המשטרה נסעה במהירות בניגוד לכיוון התנועה, חסמה את הכביש בפתאומיות והתנגשה ברכבו. המחלוקת לא הייתה רק בשאלה מי נסע בניגוד לכיוון התנועה, אלא גם כיצד פעלה הניידת כדי לעצור אותו.
המדינה הגישה לבית המשפט ראיות מתוך תיק החקירה המשטרתי במסגרת בקשה לצירוף התיק מ־4 ביולי 2024. בדיון ההוכחות הסכימו באי כוח הצדדים להסתפק בעדויות שכבר נגבו במשטרה, במקום לערוך חקירות נוספות של כל המעורבים בבית המשפט. בא כוח הנהג הגיש גם נוהל משטרתי העוסק במרדף אחר רכב חשוד, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. לפיכך ההכרעה ניתנה מתוך התבוננות במכלול הגרסאות הכתובות, בדוח הבוחן ובכללים החלים על התנהגותם של שני הנהגים, ולא מתוך הנחה שגרסת אחד הצדדים מתקבלת במלואה.
נהג הניידת מסר בחקירתו שראה את הרכב האחר מבצע פניית פרסה פתאומית ונוסע במהירות בניגוד לכיוון התנועה, בנתיב נסיעתו. לדבריו, בעקבות זאת החליט להסיט את הניידת ימינה כדי לחסום את הכביש. עדותו תיארה פעולה שנועדה למנוע את המשך נסיעתו של הנהג הנמלט. אולם העובדה שהניידת לא נותרה בנתיבה המקורי הייתה בעלת חשיבות, שכן גם על נהג ניידת המבצע משימה משטרתית חלות חובות זהירות בעת ביצוע סטייה או חסימה.
לצד נהג הניידת ישב נוסע ששירת באותה תקופה במשטרה הצבאית. עד זה מסר שהשוטר האיץ את הניידת לעבר הרכב הנמלט וסטה פעמיים כדי לחסום אותו באופן פעיל. על פי עדותו, נהג הניידת לא ניסה להתחמק מהתאונה אלא ביקש לעצור את הרכב האחר. מדובר בהבדל בעל משמעות מהותית בהבנת התנגשות הרכבים: עדות הנוסע הצביעה על מהלך חסימה יזום, ולא רק על תגובת חירום בלתי נמנעת לנוכח מכונית שהתקרבה אל הניידת.
מנגד, העדות שנגבתה מהנהג הנמלט פעלה לחובתו בשאלת יצירת הסיכון בכביש. בחקירה תחת אזהרה הודה שנהג במכונית של אביו אף שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, וכי לא היה לו ביטוח חובה. הוא גם אישר שכאשר הבחין במחסום המשטרתי נבהל, ביצע פניית פרסה ולבסוף התנגש בניידת. אביו מסר בחקירה שהבן לקח את מפתחות המכונית שהיו תלויים על הקיר בבית, מבלי שידע על כך ומבלי שנתן את הסכמתו. העדויות האלה ביססו את ההקשר של האירוע, מבלי לפטור את המשטרה מבחינת אופן פעולתה.
אחת הראיות החשובות הייתה דו״ח בוחן התנועה המשטרתי. הבוחן קבע כי הניידת נסעה תחילה בנתיב השמאלי, ואז סטתה לעבר הנתיב הימני שבו נסע רכב הנהג. במסקנה המקצועית שלו זוהתה סטיית הניידת מנתיב הנסיעה כגורם לתאונה. ממצא זה הוסיף משקל לגרסה שלפיה השוטרים ביצעו חסימה אקטיבית. עם זאת, בית המשפט לא ראה בדוח סיבה להתעלם מהנהיגה המקדימה של הנתבע ומהסכנה שנוצרה בשל ניסיונו להימנע מעצירה במחסום.
לעומת המחלוקת בעניין האחריות, שיעור הנזק הישיר עצמו לא היה שנוי עוד במחלוקת. הנהג הודיע ב־23 בינואר 2024 כי הוא מוותר על חקירת השמאי מטעם המדינה. כתוצאה מכך נותרה על כנה הערכת הנזק בסך 92,116 ש״ח, והדיון התמקד בשאלה מי צריך לשאת בו ובאיזה חלק. ההבחנה בין שני הנושאים הייתה מכרעת: בית המשפט לא קבע ששומת הנזק מופרזת, אלא הפחית מן הסכום שישלם הנהג משום שהמדינה נושאת באשם תורם לקרות התאונה.
בבחינה המשפטית הדגישה השופטת כי ״תביעה של המדינה בגין נזקי ניידת אינה מוכרעת אוטומטית לטובתה אך מעצם הפעלת סמכותה המשטרתית״. לשיטתה, יש לבחון במקביל את התנהגות הנהג האזרחי ואת סבירות הפעולה שנקטה הניידת. היא הפנתה גם לפסיקה קודמת שעסקה בנזק לניידת ולתקנה 21 לתקנות התעבורה, המחייבת נהג לפעול בזהירות ולהימנע מיצירת סיכון. עצם הימצאותו של רכב בנתיב מסוים, כך הובהר, אינה מכריעה לבדה את שאלת האחריות לכל מה שהתרחש בכביש.
ביישום הכללים על הנהג קבעה השופטת כי הוא הבחין בניידת ויכול היה לבלום. למרות זאת המשיך במהירות נגד כיוון התנועה, במסגרת ניסיון התחמקות מהשוטרים. בפסק הדין הודגש כי הנהג לא החזיק רישיון מעולם, לא עצר וביצע פניית פרסה פתאומית. כל אלה יצרו סיכון ממשי לשאר המשתמשים בדרך. בית המשפט הגדיר את התנהגותו כ״הפרה חמורה של חובת הזהירות״, והסביר מדוע אין לקבל את הניסיון להטיל את כל האחריות על נהג הניידת, גם אם סטייתו תרמה להתנגשות.
אולם בחינת פעולת המשטרה הובילה למסקנה נוספת. השופטת קבעה כי ״הפעלת סמכות משטרתית אינה מקנה חסינות מוחלטת מפני רשלנות״. היא הפנתה לתקנות 40 ו־41 לתקנות התעבורה, העוסקות בפנייה ובסטייה מנתיב ומחייבות לבצע אותן באופן המבטיח את שלומם של משתמשי הדרך. מכאן שגם כאשר שוטר מבקש לעצור נהג המסכן את התנועה, עליו לשקול אם הפעולה הננקטת עצמה יוצרת סכנה מיותרת, ואם היא מבוצעת במידה סבירה ובדרך בטוחה.
במקרה הנוכחי נקבע שהניידת נכנסה באופן ישיר לנתיב שבו נסע הנהג, במסגרת חסימה פתאומית ופעילה שלא קדמה לה אזהרה מספקת. השופטת הצביעה על אפשרויות פעולה אחרות, ובהן מעקב מבוקר אחרי הרכב או הזעקת כוחות נוספים. לא נקבע שבכל מקרה חובה להעדיף אחת מהחלופות האלה, אלא שבנסיבות שהתבררו, אופן החסימה שנבחר היה חריף ומסוכן ותרם לתוצאה. כך נוצר הבסיס לקביעת אשם תורם למדינה, אף שמדובר היה בניסיון משטרתי להתמודד עם נהיגה מסוכנת.
התוצאה משקפת אפוא שתי קביעות המתייחסות לאותו אירוע. מצד אחד, הנהג שניסה להימלט מן המחסום נשא באחריות העיקרית משום שהוא יצר את מצב הסיכון. מצד שני, השוטרים לא היו רשאים להתעלם מהסיכון שהתווסף כשהניידת סטתה אל מסלול נסיעתו. בפסק הדין כונתה התוצאה ״חלוקת אחריות מאוזנת ומידתית״: אחריות בשיעור 60% לנהג ואשם תורם בשיעור 40% למדינה, ללא קביעה שאחד מהם פעל כשורה לכל אורך האירוע.
השופטת חייבה את הנהג לשלם למדינה 55,270 ש״ח עבור חלקו בנזק שהוכח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. נוסף על כך הוטלו עליו 1,000 ש״ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 9,500 ש״ח, כולל מע״מ. החיובים האלה נקבעו בנפרד מסכום הפיצוי בגין הנזק לרכב. ההכרעה אינה מזכה את הנהג מאחריות בשל התנהלות המשטרה, אך גם אינה מאפשרת למדינה לגלגל עליו את מלוא הנזק כאשר נקבע שפעולת החסימה שלה הייתה בלתי זהירה.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.