בית משפט השלום בהרצלייה דחה תביעת רשלנות מקצועית בסך 1.5 מיליון שקל שהגיש לקוח לשעבר נגד עורך הדין שייצג אותו בהליכי גירושין ורכוש. השופט בעז בן-אמתי קיבל את טענת ההתיישנות, ובנוסף קבע כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי ולא הוכיח את גובה הנזק. לצד זאת, בפסק הדין נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות עורך הדין באחד הדיונים, שכונתה "התנהלות נפסדת", ונקבע כי יש יסוד לטענה שהימנעות מהגשת ערעור מיידי לאחר אותה התנהלות יכולה לגבש את יסוד ההתרשלות. התובע חויב בהוצאות הנתבע בסך 45 אלף שקל.
התובע טען כי עורך דינו לשעבר "לא ייצג אותו נאמנה", וכי הימנעותו מהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור במשך מספר שנים גרמה לכך שהחלטות ששללו ממנו זכויות בדירה הפכו לחלוטות. לטענתו, הייתה לו זכות למחצית מהדירה מכוח כוונת שיתוף ספציפית, והוא טען כי מחדל עורך הדין גרם לו לאבד את מחצית משוויה, שאותה העמיד על 1.5 מיליון שקל. הנתבע הכחיש התרשלות וטען כי לתובע "מעולם לא היו זכויות בדירה מושא התביעה". לגרסתו, הדירה נרכשה בידי גרושתו של התובע לפני הנישואין, נרשמה על שמה בלבד, התמורה שולמה מכספיה וממשכנתא ששולמה מחשבון נפרד, ובין בני הזוג התקיימה הפרדה רכושית. הוא טען כי הבהיר לתובע לאורך הדרך שסיכוייו לקבל זכויות בדירה קלושים, וכי אין קשר סיבתי בין הייצוג לבין אובדן הזכויות הנטען.
לפי העובדות שאינן שנויות במחלוקת שפורטו בפסק הדין, הדירה נרכשה בידי גרושתו של התובע ב-25 באפריל 2001 ונרשמה על שמה בלבד. בני הזוג נישאו ב-15 במאי אותה שנה. בשנת 2013 קבע אקטואר שמונה בידי בית הדין הרבני כי הדירה שייכת לגרושה בלבד ואינה נכס שיש לאזנו, והותיר את שאלת ההשבחות להכרעת בית הדין. בפסק דין מ-25 במאי 2014 יוחסו לצדדים הסכמות שלפיהן לא יהיו להם טענות נוספות לדוח האקטואר, למעט בעניין ההשבחות. התובע כפר בתוקפה של אותה הסכמה וטען כי מעולם לא נתן אותה. בית הדין הרבני חזר בחמש החלטות נוספות על הקביעה שהדירה שייכת לגרושה בלבד, ואין מחלוקת כי ההחלטות נמסרו לתובע בזמן אמת. בשנת 2018 נקבע כי התובע זכאי למחצית משווי ההשבחות שנקבע, 39,350 שקל, בדרך של קיזוז מחובות מזונות. ערעור שהגיש לבית הדין הרבני הגדול נדחה ב-9 במרץ 2019, ובית הדין הגדול קבע, בין היתר, כי ההחלטה בעניין הבעלות בדירה כבר הפכה חלוטה ולא ניתן לערער עליה.
בשאלת ההתיישנות קבע בית משפט השלום כי עילת התביעה נגד עורך הדין התגבשה לכל המאוחר בשנת 2014, כאשר חלף המועד לערער על פסק הדין. התביעה הוגשה ב-7 בספטמבר 2022, לאחר שחלפו יותר משמונה שנים. השופט דחה את ניסיונו של התובע להסתמך על כלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וקבע כי העובדות המהותיות היו בידיו בזמן אמת.
בית המשפט קבע כי התובע היה מעורב באופן פעיל בהליכי בית הדין הרבני, נכח בדיונים, ידע שנקבע כי הדירה שייכת לגרושתו וידע על הערכת עורך דינו בדבר סיכויי ההליך. השופט קיבל כמהימנה את עדות הנתבע שלפיה ההחלטה שלא ליזום ערעור בתקופה הרלוונטית הייתה החלטה מודעת של התובע, בין היתר על רקע מצבו הכלכלי והערכת הסיכויים שקיבל. בפסק הדין נקבע כי אדם סביר ומעורב בנסיבות אלה אינו יכול "לשבת בחיבוק ידיים במשך שמונה שנים" ולאחר מכן לטעון שהעובדות נעלמו ממנו.
אלא שבדיון בעוולת הרשלנות עצמה קבע בית המשפט דברים חריפים כלפי עורך הדין. התובע העלה במהלך ההוכחות ובקדם המשפט טענה שלא נכללה בכתב התביעה, ולפיה בדיון בבית הדין הרבני האזורי ב-21 במאי 2014 יצא עורך הדין מהאולם והותיר אותו ללא ייצוג. התובע טען שעורך הדין "יצא ולא שב", בעוד הנתבע טען כי יצא לזמן קצר בעקבות חילופי דברים ביניהם ולאחר מכן חזר. השופט קבע כי המחלוקת בשאלה כמה זמן נעדר עורך הדין אינה משנה את הביקורת על עצם ההתנהלות: "בין אם יצא ולא שב, ובין אם יצא למספר דקות בלבד", כתב, "ברי בעיני כי מדובר בהתנהלות נפסדת". עוד קבע כי לא ניתן לשלול את האפשרות שבזמן היעדרותו גיבש המותב את דעתו בעניינים שונים, ובהם שאלת ההסכמות בין הצדדים, כפי שטען התובע. בית המשפט הדגיש כי התביעה כפי שהוגשה לא עסקה בעזיבת הדיון אלא באי-הגשת הערעור. עם זאת, השופט קבע כי שני האירועים קשורים זה בזה, וכתב שעזיבת האולם אפשרה "אולי" רישום שגוי בדבר הסכמות, בעוד אי-הגשת הערעור הנציחה את הרישום ומנעה את תיקונו. מכאן קבע כי "יש אפוא יסוד לטענה" שנוכח עזיבת האולם חלה על הנתבע חובת זהירות מוגברת לפעול באמצעות הגשת ערעור מיידי, גם אם התובע עצמו לא שש לעשות כן, וכי הימנעותו מכך "יש בכך כדי לגבש את יסוד ההתרשלות שבעוולה".
אף על פי כן, בית המשפט קבע שאין בכך די לקבלת תביעת רשלנות. על התובע היה להוכיח גם שהמחדל גרם לנזק, ובמקרה של אובדן אפשרות הערעור, כי אילו הוגש הערעור במועד הייתה התוצאה עשויה להשתנות לטובתו. בית המשפט הפנה בעניין זה לע"א 989/03 חטר-ישי משרד עורכי דין נ' חיננזון, שבו הודגש הקושי להעריך כיצד היה מסתיים הליך משפטי אילו התנהל אחרת. השופט קבע כי התובע לא עמד בנטל זה. לצורך בחינת התרחיש שבו הערעור היה מוגש במועד, מנה בית המשפט בין הנתונים שהיו עומדים בפני בית הדין הגדול את רכישת הדירה לפני הנישואין, רישומה על שם הגרושה בלבד, התשלום שנעשה על ידה, קיומם של חשבונות נפרדים וההפרדה הרכושית, וכן את היקף ההשבחות שנקבע. על בסיס נתונים אלה קבע השופט כי לא שוכנע שממצאי בית הדין הרבני הגדול בעניין זכויות התובע בדירה היו שונים מאלה של בית הדין האזורי.
גם את הנזק הכספי לא הוכיח התובע. בית המשפט קבע כי למרות שהתביעה הועמדה על 1.5 מיליון שקל, שלטענת התובע שיקפו את שווי מחצית הדירה, לא הוגשה ראיה המבססת הערכת שווי זו. השופט הדגיש כי היעדר ראיה לגובה הנזק "אינו פגם טכני בלבד", וקבע שהיעדר התשתית הראייתית מונע קביעה של סכום פיצוי כלשהו.
בסופו של דבר נדחתה התביעה על יסוד מכלול הטעמים שפורטו בפסק הדין. בית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות, ובדיון הנוסף שערך בעוולת הרשלנות קבע כי אף שיש יסוד לטענה הנוגעת להתרשלות בעקבות עזיבת האולם ואי-הגשת הערעור, לא הוכחו הקשר הסיבתי והנזק הנדרשים לצורך חיוב בפיצויים. התובע חויב לשלם לנתבע 45 אלף שקל בגין שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.
מספר התיק: ת"א 16742-09-22
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.