קצין בינוי לשעבר בשירות בתי הסוהר ניצל את סמכויות הפיקוח שלו על עבודות קבלנים כדי להשפיע על חלוקת העבודה, לנפח תמחורים ולקבל כספים וטובות הנאה בקשר לתפקידו. זו המסקנה המרכזית בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בפרשת "כלוב הכסף". השופטת הבכירה מיכל ברנט הרשיעה את הקצין ברוב האישומים שיוחסו לו, לרבות עבירות של לקיחת שוחד, גניבה בידי עובד ציבור, הלבנת הון ועבירות מס. עם זאת, הוא זוכה לחלוטין מאישום אחד וזוכה בחלק מאישום נוסף, שבו לא הוכחה קבלת 70 אלף שקל במזומן. רעייתו לשעבר הורשעה בעבירות מס הקשורות להכנסות ממלונית שהפעילו השניים. מדובר בהכרעת דין, ולא בגזר דין הקובע את העונשים.
כתב האישום שהגישה מדינת ישראל בפרשה כלל 16 אישומים. בראשית הדרך הועמדו לדין גם שלושה נאשמים נוספים, אך עניינם הסתיים בהסדרי טיעון ובגזרי דין נפרדים. קבלנים נוספים הורשעו בהליכים אחרים והעידו במשפט. הנאשם המרכזי שירת במשך שנים בתפקיד קצין בינוי מחוז מרכז בשב"ס, שבמסגרתו עסק בתכנון ובפיקוח על פרויקטים במתקני כליאה, בהעברת הנחיות לפתיחת הזמנות עבודה ובאישור תשלומים בגין העבודות. ההליך שלפני השופטת עסק בו וברעייתו לשעבר בלבד, והאישום היחיד שיוחס גם לה היה האישום ה־15, הנוגע לדיווחי מס.
לפי ההכרעה, המפתח להבנת השיטה היה ההבחנה בין קבלנים ראשיים הזוכים במכרזים ובין קבלני משנה שמבצעים את העבודה בפועל. הקבלן הראשי יכול היה להסב עבודה לאחר ולקבל עמלת הסבה, ובהמשך להעביר לקבלן המשנה את התשלום לאחר שבשב"ס אושרה החשבונית. הקצין היה בעמדה שאפשרה לו להשפיע על הבחירה מי יבצע את העבודה, על גובה התמחור ועל אישור התשלום. לכן גם קבלנים שלא היו עובדיו היו תלויים בהחלטותיו וביכולתו לקדם או לעכב תהליכים שנגעו להכנסותיהם.
כתב האישום תיאר שיטה שבמסגרתה קבלן משנה התבקש להעלות את המחיר המוצע מעבר לעלות הביצוע, באופן שנוצר הפרש לתשלום כספי לטובת הקצין. במקרים אחרים נגעו האישומים לשיקים, לטובות הנאה ולעבודות שבוצעו בביתו הפרטי של הקצין. הנאשם טען מנגד שהצעות המחיר נקבעו בידי הקבלנים, שאישורן היה תלוי בגורמים נוספים בשב"ס ושלא הייתה לו יכולת להכתיב את זהות המבצעים או להפיק רווח מהחלטותיו. בתשובה הכללית לכתב האישום נטען כי בינו לבין הקבלנים "מעולם לא התקיימו ביניהם יחסים כלשהם שעניינם שוחד".
השופטת בחנה את הנוהל הרשמי לצד השאלה כיצד פעל המנגנון בפועל. היא לא הסתפקה בעצם העובדה שהקצין הכיר את הקבלנים או שהיה מעורב בתקצוב עבודות, אלא ניתחה את הקשר שבין הסמכויות שבידיו לבין הראיות על דרישות ותשלומים ספציפיים. לאורך הכרעת הדין נבחנו הודעות במשטרה, עדויות בבית המשפט, הצעות מחיר, חשבוניות, תשלומים ושיחות שנקלטו בהאזנות סתר. בחלק מהמקרים התעוררו קשיים במהימנות העדים, ובית המשפט נדרש לבחון את גרסאותיהם מול מסמכים והקלטות ולא להכריע על סמך עצם נכונותם להעיד.
אחד המקרים הבולטים היה פרויקט רמפת אוכל בכלא הדרים. קבלן משנה הכין תחילה אומדן לעבודות, ולאחר שהיקפן השתנה עדכן את מחיר הביצוע. לפי האישום, הקצין דרש להעלות את הצעת המחיר לסכום של 49,300 שקל כולל מע"מ, אף שתמחור הביצוע שהוגש לפני כן עמד על 30,420 שקל כולל מע"מ. בתמורה לאישור ההצעה המנופחת נמסרו לקצין, לפי קביעת בית המשפט, 15 אלף שקל במזומן. הראיות הנוגעות לאותו פרויקט שימשו להמחשת מנגנון שבו כסף ציבורי ששולם על עבודה ניפח גם את התמורה המועברת לצדדים המעורבים בה.
במסגרת האישומים הראשונים העיד קבלן משנה שהורשע בעצמו בפרשה. הוא תיאר מצבים שבהם התבקש לשנות תמחור ולקבל שיקים מקבלן ראשי, ובהמשך למסור סכום מזומן לקצין. במהלך המשפט הוכרז העד כעד עוין, לאחר שהתנהלותו בעדות העלתה קשיים. השופטת נתנה דעתה לכך שאותו עד לא מיהר להפליל את הקצין ושחלק מהתיאורים מפלילים גם אותו עצמו. ההכרעה ביחס לאישומים הנוגעים לקבלן לא נסמכה על קבלת כל אמירה שלו כפשוטה, אלא על הצטלבות בין העדויות, מסמכי החשבונות והנתונים האחרים.
הפרשה לא הוגבלה לסוג אחד של מתת. בית המשפט דן גם בטובות הנאה שאינן מסירת מעטפת מזומנים, בהתקשרויות שבמסגרתן בוצעו עבודות פרטיות בבית הקצין ובאופן שבו נרשמו ותומחרו עבודות במתקני שב"ס. ממצאים אלה נבחנו בכל אישום בפני עצמו, משום שמעמדו הציבורי של הנאשם אינו מוכיח באופן אוטומטי שכל תשלום שקיבל הוא שוחד. השופטת הכריעה בכל מקרה לפי הראיות שעסקו בעבודה המסוימת, בגורמים המעורבים ובהתנהלות הכספית הנטענת.
אחת ההבחנות החשובות נמצאה באישום הרביעי. בית המשפט לא השתכנע שהוכחו לקיחת שוחד וגניבה בידי עובד ציבור ביחס ל־70 אלף שקל במזומן שיוחסו לקצין, וזיכה אותו מחלק זה. מנגד הורשע במסגרת אותו אישום בעבירות שוחד וגניבה ביחס ל־145,370 שקל, וכן בעבירות הלבנת הון, ובהן מסירת מידע כוזב. באישום ה־13 זוכה מכל המיוחס לו. אלה אינם סייגים שוליים: הזיכוי החלקי השפיע גם על הסכומים שקבע בית המשפט בהמשך הכרעת הדין ביחס לעבירות המס וההלבנה.
בהליך נבחנה בנפרד גם השאלה מה אירע להכנסות שהופקו מן הפעילות העבריינית וממקורות אחרים. באישום ה־15 נקבע שהקצין השמיט מדיווחיו הכנסות משוחד ומגניבה בסך 347,538 שקל, סכום שנקבע לאחר ניכוי אותם 70 אלף שקל שלא הוכחו באישום הרביעי. בנוסף הורשע ביחס להכנסות של 160 אלף שקל מהשכרת דירה בפרדס חנה. הוא טען שרואה החשבון אמר לו שאין חובה לשלם מס בגין ההכנסות מהדירה, אולם בית המשפט לא קיבל את גרסתו, בין היתר נוכח התשלומים שנכנסו לחשבונו והנתונים על משך תקופת השכירות.
החלק המשותף לנאשם ולנאשמת באישום המס עסק ביחידות מגורים שהושכרו במלונית. הנאשמים טענו שההשכרות היו מצומצמות ושחלק מהכספים שהופקדו בחשבונות הגיעו ממתנות וממכירת רכוש. השופטת בחנה חוזי שכירות, רשימות שהוחזקו בידי הנאשמים, שיחות מוקלטות, הפקדות בנקאיות ודוחות שהוגשו לרשויות המס. היא לא קיבלה את תיאור הנאשמת כאילו הייתה מעורבת רק במידה זניחה בניהול המקום, ובין היתר עמדה על חתימתה על דוחות ועל שיחה שבה ביקשה מאחד השוכרים להציג מצג שלפיו לא שילם תמורת השהייה.
ביחס לשנת 2018 נקבע כי ההכנסה מן המלונית שלא דווחה עמדה על 123,457 שקל, וסכום זה יוחס לשני הנאשמים במסגרת האישום. בשנים 2015 עד 2017 נמצאו הכנסות שלא דווחו, אך לא ניתן היה להעמיד אותן על סכום מדויק. כאן הדגישה השופטת הבחנה ראייתית חשובה: העובדה שהנאשמים לא הצליחו להוכיח שכל ההפקדות במזומן באו ממקורות חוקיים אינה פוטרת את התביעה מלהוכיח שכל סכום מזומן מסוים הוא בהכרח הכנסה מהמלונית. לפיכך ניתן היה לקבוע את עצם ההשמטה באותן שנים, אך לא את היקפה הכספי המדויק.
השופטת הרשיעה את הרעיה לשעבר בעבירות שיוחסו לה באישום ה־15 ביחס להכנסות מן המלונית, ולא בשוחד או בגניבה בידי עובד ציבור. היא דחתה את טענתה כי הסתמכה באופן עיוור על דיווחי בן זוגה או על רואה החשבון, תוך קביעה שהייתה מודעת לפעילות ההשכרה ולפערים בדוחות. לגבי הנאשם המרכזי, מסקנות אישום המס נוספו להרשעות הנוגעות לעבודתו בשב"ס ולהכנסות ממנה, אך יש להבחין בין סכומי ההכנסות השונים ואין לאחד אותם לסכום שוחד אחד.
אישום נוסף עסק בהלבנת הון באמצעות ערבוב כספי שוחד במזומן עם כספים אחרים והפקדתם בחשבונות בנק. לפי הכרעת הדין, בשנתיים 2017 ו־2018 בוצעו הפקדות מזומן בהיקף כולל של 446,410 שקל. בית המשפט הבחין בין המקור העברייני של חלק מן המזומן לבין הכנסות משכירות שלא בהכרח היו "רכוש אסור" לצורך עבירת הלבנת ההון בנסיבות שנדונו. עם זאת קבע שהנאשם ערבב והפקיד כסף שמקורו בשוחד ובגניבה לצד כספים אחרים, בכוונה לטשטש את מקור הרכוש האסור. השופטת דחתה את הטענה שאי־יכולת לזהות כל שטר ושטר או היעדר חוות דעת כלכלית מחייבים זיכוי.
לקראת סוף הכרעת הדין נבחנה טענת הנאשם שהחקירה נועדה לתפור לו תיק כנקמה על חשיפת ליקויים בשב"ס. בית המשפט מצא שטענה זו, שלדבריו "לא בוססה בראיות", אינה מבססת את טענת תפירת התיק. לפי העדויות, המידע שהניע את החקירה הגיע ממספר גורמים שונים שלא פעלו בתיאום, ובהם דיווח על שיחה עם רעייתו וקבלנים שהצביעו על התנהלות בעייתית. השופטת ציינה גם כי עדים המעורבים בפרשה שילמו מחיר של הפללה עצמית על מסירת גרסתם, וכי האזנות הסתר סיפקו תימוכין שאינם תלויים בעדות בודדת. טענות הנאשם על התנהלות המשטרה ביום המעצר נדחו אף הן בהיעדר בסיס ראייתי מספק.
הכרעת הדין מסיימת את בירור האשמה של שני הנאשמים בתיק זה: הקצין הורשע ביתר האישומים בכפוף לשינויים המפורשים באישומים 4 ו־15, וזוכה במלואו באישום 13; רעייתו לשעבר הורשעה באישום 15 בלבד, בגבולות שנקבעו לגבי ההכנסות מן המלונית. העונשים שייגזרו אינם חלק מהמסמך הנוכחי. ההבחנה בין הכספים והמעשים שהוכחו לאלו שלא הוכחו נותרה חיונית להבנת היקף ההרשעה בפרשה שבה נדונו שוחד, עבודות קבלנים, דיווחי מס והפקדות לבנקים בהליך אחד.
ת"פ 6040-07-20
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.