בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, קיבל עתירה מינהלית שהגיש עורך דין ששימש סנגור ציבורי חיצוני, בעקבות סירובו של הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד המשפטים למסור לו חלק מהמידע שביקש לפי חוק חופש המידע. סגן הנשיא, השופט ארנון דראל, הורה למסור לעותר תרשומות, דיווחים וחוות דעת פנימיות שנרשמו בעניינו, בכפוף להשחרת פרטים מזהים ולהגבלות על השימוש במידע, וכן לערוך בדיקה מחודשת של חומרים שנמסר כי לא אותרו ולפרט את המסמכים המצויים בתיקו האישי. המשיבים חויבו בהוצאות בסך 15 אלף שקל.
העותר עבד כסנגור ציבורי חיצוני עבור הסנגוריה הציבורית עד להפסקת ההתקשרות עמו ב-17 בנובמבר 2024. עוד קודם לכן, ובהמשך גם לאחר הפסקת ההתקשרות, הוא הגיש שתי בקשות לפי חוק חופש המידע. הראשונה עסקה במתווה שקבעה הסנגוריה הציבורית בעניין בקשות לתשלום שכר טרחה לאחר תקופת התיישנות, והשנייה עסקה במידע הנוגע לעבודתו של העותר עצמו ולנסיבות הפסקת ההתקשרות עמו. בבקשה הראשונה ביקש העותר, בין היתר, את המתווה בעניין שכר הטרחה, את ההוראה בדבר הארכתו בעקבות מלחמת חרבות ברזל ואת פרטי פרסומו. במענה הראשוני נמסרו לו מרבית פרטי המידע, אך לא המידע הנוגע לבקשות שכר טרחה של סנגורים חיצוניים אחרים ולהחלטות שניתנו בעניינן. לאחר פניות נוספות, ורק לאחר שהעתירה כבר הוגשה, נמסרה בינואר 2026 טבלה שעסקה בבקשות אלה. העותר ביקש לדעת אם מדובר בכלל הבקשות שהוגשו בכל המחוזות או בדוגמאות בלבד, אך לא קיבל הבהרה.
בית המשפט קבע כי התנהלות הממונה בעניין זה לקתה בשיהוי ניכר. השופט דראל ציין כי המענה המשלים ניתן לאחר עיכוב משמעותי, וכי גם להבהרה הפשוטה שביקש העותר לא ניתן מענה. לפיכך נדחתה טענת המשיבים כי חלק זה של העתירה התייתר, והממונה נדרש להשיב במפורש אם הטבלה כוללת את כלל הבקשות במסגרת המתווה או דוגמאות בלבד. הבקשה השנייה, שהוגשה במרץ 2025, עסקה ישירות במידע שנאסף ונרשם על עבודתו של העותר. הוא ביקש, בין היתר, את תיקו האישי, רישומים ומסקנות מישיבות שנערכו עמו, דיווחים על איכות עבודתו, פרוטוקול מישיבה שבה נדונה הערכת עבודתו ורישומים פנימיים הנוגעים לתיקים שבהם טיפל. באוגוסט 2025 דחה הממונה את הבקשה ביחס למרבית הפרטים.
הסירוב למסור את התרשומות וההערכות הפנימיות התבסס בעיקר על סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. הממונה טען כי חשיפת הדברים עלולה לפגוע בשיח החופשי של עובדי הסנגוריה הציבורית וליצור "אפקט מצנן". לגבי חלק מהישיבות והשיחות נמסר כי לאחר חיפוש לא נמצאו תרשומות, והסירוב לגביהן התבסס על סעיף 8(3) לחוק, המתייחס למידע שלא ניתן לאתרו או שאינו מצוי ברשות לאחר נקיטת אמצעים סבירים. העותר טען כי המידע דרוש לו להגנה על זכויותיו ולניהול הליכים משפטיים הנוגעים להפסקת ההתקשרות עמו. הוא דחה את טענת האפקט המצנן וטען כי מדובר ב"טענה בלתי מידתית, המבקשת להכשיר תרבות מינהלית פסולה של הטחת האשמות במחשך, ללא תיעוד וללא זכות טיעון". עוד טען כי גם מידע חלקי עשוי להיות בעל חשיבות עבורו, וכי גם "שברי מסמכים" או רסיסי מידע עשויים להוות מבחינתו "ראיית זהב".
המשיבים ביקשו לדחות את העתירה וטענו כי החלטות הממונה מעוגנות בדין, סבירות ומאוזנות. לדבריהם, חשיפת התרשומות הפנימיות של מי שמפקחים על סנגורים ציבוריים חיצוניים עלולה לפגוע ביכולת לקיים הערכה מקצועית חופשית וכנה, גם כאשר מי שמבקש את המידע כבר אינו פועל כסנגור חיצוני. המשיבים הודו כי "עניינו של העותר בקבלת המידע הוא בר חשיבות", אך טענו כי האינטרס בהגנה על התרשומות מצדיק את הסירוב. הם גם התנגדו למסירה חלקית וטענו שהשחרות יביאו ל"איבוד עיקר וליבת הכתוב", עד כדי מצב שבו "לא ניתן יהיה לקרוא את המסמכים ולהבינם באופן סביר".
בית המשפט קיבל בנקודה זו חלק מהניתוח המשפטי של המשיבים. לאחר שעיין בחומרים שהוצגו לו במעמד צד אחד, קבע כי הדיווחים, התרשומות וההערכות אכן באים בגדר סעיף 9(ב)(4) לחוק, וכי גילויים כפי שהם עלול ליצור אפקט מצנן בקרב עובדי הסנגוריה הציבורית ולפגוע בשיח הפנימי המשמש לפיקוח על עבודת הסנגורים החיצוניים. אלא שבכך, קבע בית המשפט, לא מסתיימת הבחינה. בהתאם לסעיפים 10 ו-11 לחוק חופש המידע יש לשקול את עניינו של מבקש המידע ולבחון אם ניתן למסור מידע חלקי באמצעות השמטת פרטים, שינויים או תנאים. השופט דראל קבע כי לעותר "עניין אישי מובהק ואינטרס כבד משקל" בקבלת המידע, הנדרש לו להגנה על זכויותיו, שמו הטוב ומטה לחמו. לצד זאת נקבע כי קיים גם אינטרס ציבורי בחשיפת הליכי הבקרה של הסנגוריה הציבורית, באופן המאפשר לבחון את תקינות פעולתה.
בית המשפט דחה את העמדה שלפיה השחרת פרטים תהפוך את המסמכים לחסרי ערך. לאחר העיון בחומרים נקבע כי החשש המרכזי מפגיעה בחופשיות השיח נובע מחשיפת זהותם של הגורמים המפקחים, ולא מעצם חשיפת ההערכות המקצועיות על עבודתו של העותר. לכן נקבע כי ניתן למסור את המידע תוך השחרת שמותיהם ופרטיהם המזהים של נותני חוות הדעת, המבקרים הפנימיים וצדדים שלישיים, וכן להשחיר מידע שאינו נוגע לעותר. למסירת החומרים צורפו תנאים. נקבע כי העותר לא יעביר את המידע לאחרים, למעט במסגרת הליך משפטי או מנהלי שינהל מול המשיבים או מי מהם, וכי תנאי לקבלת המסמכים יהיה חתימה על התחייבות לשימוש בהם בהתאם להוראות פסק הדין. אם יעשה שימוש במידע בהליך כזה, עליו לפנות לערכאה שבה יתנהל ההליך בבקשה לאיסור פרסום המידע הנלמד מהמסמכים.
בית המשפט התערב גם בהחלטה שלפיה חלק מהתיעוד כלל אינו מצוי בידי המשיבים. אמנם נקבע כי החיפושים שתיאר הממונה היו אמצעים סבירים, אולם העותר הצביע על קשיים שהצדיקו בחינה נוספת, ובהם טענות הנוגעות להיעדר תיעוד של ישיבות לצד הוראות הסנגוריה הציבורית בדבר תיעוד החלטות שמשמעותן פגיעה בפרנסתו של עורך דין. בית המשפט לא מצא בסיס לחייב את הגורמים בסנגוריה להגיש את התצהירים שביקש העותר, אך ביטל את החלטת הממונה בעניין זה והורה על בדיקה מחודשת ומקיפה מול כלל הגורמים הרלוונטיים ועל מתן החלטה חדשה ומנומקת.
גם ביחס לתיקו האישי של העותר נקבע כי המענה שניתן לא הספיק. לפי פסק הדין, המשיבים לא מסרו לו פירוט מסודר של כלל המסמכים המצויים בתיק, ולכן הוא לא יכול היה לדעת אילו חומרים לא נמסרו לו ומהי עילת הסירוב ביחס לכל אחד מהם. הממונה נדרש למסור רשימה של המסמכים בתיקו האישי לתקופה שמ-1 בנובמבר 2014 ועד למועד הגשת העתירה, לאפשר לו לקבלם, ולפרט בנפרד את העילה לאי מסירתו של כל מסמך שיוחלט שלא למסור.
בסיכום פסק הדין כתב השופט דראל כי "דין העתירה להתקבל". המידע וההחלטות החדשות שעליהם הורה בית המשפט יימסרו לעותר בתוך 60 יום. לצד זאת, ובהתחשב בתוצאה ובעיכובים במסירת המידע, חויבו המשיבים בהוצאות העותר בסך 15 אלף שקל.
עת"מ 74863-09-25.
הצטרפו לדיון
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.