בית משפט השלום בירושלים הותיר על כנה הרשעתו של אדם שתקף מאבטח של משמר הכנסת במהלך ליווי השר לביטחון לאומי, אך נמנע מלגזור עליו מאסר בעבודות שירות, כפי שביקשה המדינה. בגזר הדין נקבע כי מצבו הנפשי של הנאשם, המוכר כהלום קרב, קרוב לסייג לאחריות פלילית במידה המצדיקה הקלה בעונש אף שאינו פוטר אותו מאחריות למעשיו. השופטת ענת גרינבאום-שמעון גזרה עליו חודשיים מאסר על תנאי, פיצוי בסך 1,000 שקל למאבטח והתחייבות כספית להימנע מעבירת אלימות או איומים.
הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירת תקיפת עובד ציבור בנסיבות מחמירות. לפי התיאור שנקבע בהליך, בנובמבר 2022 הלך השר איתמר בן גביר עם רעייתו בליווי שני מאבטחי משמר הכנסת מבית כנסת בקריית ארבע לעבר אולפנה ביישוב. הנאשם, שהחזיק את בתו על כתפיו והדיף ריח אלכוהול, התקרב לשר וחיבק אותו בחוזקה בצווארו. אחד המאבטחים הבחין שהאחיזה אינה נוחה לשר וביקש מהנאשם לחדול. גם השר ביקש ממנו להישמע להוראות המאבטחים, אך הנאשם לא שחרר את אחיזתו.
משם התפתח העימות. לאחר שהמאבטח הרחיק את ידו של הנאשם מהשר, הגיב הנאשם בקללות ובאיומים, אחז במעילו של המאבטח ומשך אותו עד שנקרע. המאבטחים ריתקו אותו לרכב, והוא התנגד באמצעות בעיטות והנפת אגרופים. כשהגיעו שוטרים הצליח להשתחרר מאחיזתם, התקרב למאבטח ומשך ברצועת נשקו באופן שחנק אותו. המאבטח נאלץ להכותו כדי להשתחרר מהאחיזה. בעקבות האירוע נגרמה למאבטח חבלה ביד והוא נזקק לטיפול רפואי. בית המשפט עסק כעת בגזירת העונש על מעשים שכבר הוכרעו, ולא בשאלת עצם ביצוע העבירה מחדש.
מדינת ישראל, המאשימה בהליך, ביקשה לקבוע מתחם ענישה שבין חודשי מאסר בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל, ולגזור על הנאשם שבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, לצד מאסר מותנה ופיצוי. היא הדגישה את ההגנה הנדרשת לעובדי ציבור הממלאים תפקיד ביטחוני ואת חומרת האלימות כלפי המאבטח. עוד הציגה הרשעה קודמת משנת 2025 בעבירות הקשורות לכניסה למקום צבאי ולפגיעה ברכוש צבאי, שבגינה נגזר על הנאשם מאסר מותנה.
ההגנה ביקשה בראש ובראשונה לבטל את ההרשעה. היא הדגישה כי הנאשם מוכר במשרד הביטחון כהלום קרב, בעל נכות צמיתה בשיעור של 60 אחוזים, וכי מצבו הנפשי הקשה הוביל לקושי חמור לשלוט בתגובותיו. נטען כי עבודות שירות אינן מתאימות לו וכי גם מאסר על תנאי עלול להשפיע עליו ועל משפחתו באופן קשה. הסנגור ביקש להסתפק בהתחייבות, ולחלופין הציג את רצונו של הנאשם לשאת בעונש מאסר ממשי. הנאשם עצמו טען בדברו האחרון כי הוא חושש לחזור לביתו וכי ההליך החמיר את מצבו.
השופטת הפרידה בין שתי שאלות: האם יש לבטל הרשעה לאחר שכבר נקבע שבוצעה עבירה, והאם מצבו הנפשי של הנאשם מצדיק עונש מקל. באשר להרשעה, היא הזכירה שהימנעות מהרשעה מחייבת, לפי ההלכה שהציגה, פגיעה קונקרטית קשה בסיכויי השיקום וכן אפשרות לוותר על הרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. בית המשפט קבע: "בענייננו, הנאשם אינו עומד באף אחד מהתנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה לצורך ביטול ההרשעה." העבירה פגעה לא רק בביטחונו של המאבטח אלא גם ביכולת השירות הציבורי לפעול ללא אלימות, ולא הובאה תשתית לפגיעה שיקומית קונקרטית הנובעת דווקא מן ההרשעה.
בהכרעת הדין הקודמת מצאה השופטת שהנאשם אכן היה במצב נפשי קשה בעת ביצוע המעשים, אך לא הונחה חוות דעת מומחה או תשתית ראייתית מספקת לקביעה שלא הייתה לו יכולת ממשית להימנע מהמעשים. לפיכך לא התקבלה טענת הסייג לאחריות פלילית, וגם הטענה להגנה עצמית מדומה נדחתה. בגזר הדין השופטת שבה והבהירה כי מצבו הנפשי של הנאשם אינו מבטל את אחריותו הפלילית לאחר שנקבעה, ומשום כך ההרשעה תישאר על כנה.
כאשר עברה לקביעת העונש, ייחסה השופטת משקל אחר לאותן נסיבות. היא הסבירה כי הדין מאפשר להתחשב בקרבה לסייג לאחריות פלילית גם כאשר הנאשם נמצא אחראי למעשיו, משום שיכולת מופחתת לשלוט בהתנהגות יכולה להפחית ממידת האשם המוסרי. בהסתמך על התרשמותה הישירה מהנאשם בדיונים ועל המידע שהוגש בעניינו, נקבע כי "הוכח בפני, ברמת ההוכחה הנדרשת לפי מאזן הסתברויות, כי הנאשם קרוב לסייג לאחריות הפלילית". זוהי קביעה לצורך הענישה, ולא זיכוי מחמת אי־שפיות או פטור מאחריות.
לצד ההקלה, השופטת פירטה את נסיבות החומרה. האירוע לא היה מתוכנן, אך הנאשם אחז במעיל המאבטח עד שנקרע, נאבק במאבטחים ומשך ברצועת הנשק באופן שחנק את אחד מהם. לפי גזר הדין, מדובר בפגיעה שאינה מבוטלת ויש להביא בחשבון גם את הסיכון להסלמה נוכח נוכחות אנשים נוספים ליד השר. בית המשפט העריך את הפגיעה בערכים המוגנים ברף בינוני, ולא שלל את הצורך בהרתעה מפני עבירות אלימות נוספות.
השופטת קבעה מתחם עונש הולם שנע בין מאסר על תנאי לבין תשעה חודשי מאסר שיכולים להתבצע בעבודות שירות, לצד ענישה נלווית. בגזירת העונש בתוך המתחם נתנה משקל לכך שהנאשם כבן 36, נשוי ואב לארבעה ילדים, וכי מצבו הנפשי משליך עליו ועל בני משפחתו. מנגד ציינה את ההרשעה הקודמת, את העובדה שלא נטל אחריות למעשים ואת החשש להישנות ההתנהגות. היא הדגישה שהנאשם היה רשאי לנהל משפט הוכחות, ואין לזקוף את עצם ניהולו לחובתו.
למרות שיקולי ההרתעה מצאה השופטת שיש למקם את העונש בתחתית המתחם. נגזרו חודשיים מאסר על תנאי למשך 18 חודשים, לבל יעבור הנאשם עבירת אלימות נגד הגוף; פיצוי של 1,000 שקל למאבטח שנפגע; והתחייבות בסך 2,000 שקל שלא לבצע עבירת אלימות או איומים במשך שנה. התוצאה משקפת אפוא שתי קביעות נפרדות בגזר הדין: האחריות לתקיפה נותרה בעינה, אך הקרבה לסייג הנפשי השפיעה על מתחם הענישה ועל העונש שנבחר בתוכו.
ת"פ 5335-08-23
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.