אחיו של אדם שנפטר ללא ילדים, בן זוג או צוואה אינם בהכרח זכאים לחלקים שווים בעיזבונו, גם כאשר שניהם קרובי משפחתו באותה דרגת קרבה כללית. בית המשפט העליון הכריע כי בנסיבות המקרה שנדון לפניו, האח המשותף למנוח משני הוריו זכאי לשלושה רבעים מהעיזבון, בעוד האח המשותף למנוח רק מצד האם זכאי לרבע. ההכרעה מבוססת על עקרון הייצוג בחוק הירושה, שלפיו האחים באים במקומם של ההורים שהלכו לעולמם, ולא על כלל אוטומטי המעדיף אח מלא בכל ירושה.
פסק הדין ניתן בהרכב השופטים יעל וילנר, דוד מינץ ואלכס שטיין. השופטת יעל וילנר כתבה את ההכרעה, ושני השופטים האחרים הסכימו עמה. בית המשפט דן בבקשת רשות ערעור בשל השאלה העקרונית שעלתה בה, והחליט לדון בה כבערעור לאחר מתן רשות. בסופו של דבר נדחה הערעור.
המערער הוא אחיו של המנוח מן האם בלבד, והמשיב הוא אחיו מן האם ומן האב. לאחר שהמנוח נפטר, ביקש האח משני ההורים צו ירושה שיקנה לו שלושה רבעים מן העיזבון, ולאח למחצה רבע. האח למחצה התנגד וביקש חלוקה שווה. בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קיבל את עמדת האח משני ההורים, וערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה כיצד פועלים כללי הירושה על פי דין כאשר הורי המנוח אינם בחיים. לפי ההסדר שנדון, חלקו של האב בעיזבון היה מחצית וחלקה של האם מחצית. כאשר הם נפטרו לפני המוריש, ילדיהם יורשים במקומם את החלקים שהיו מגיעים להורים, על פי קווי הירושה הרלוונטיים.
האח משני ההורים עומד בשני קווי הירושה: הוא מקבל את חלקו של האב כולו, וכן מחצית מחלקה של האם, שאותו הוא חולק עם אחיו מהאם. האח למחצה עומד רק בקו הירושה של האם ומקבל מחצית מחלקה. כך מתקבלת התוצאה של שלושה רבעים מול רבע.
המערער טען כי ההבחנה אינה מוצדקת וכי יש לראות בשני האחים יורשים שווי מעמד בעיזבון אחיהם. הוא גם העלה טענות בנוגע לוויתור שעליו חתם האח משני ההורים בעבר ביחס לעיזבון האם. לשיטתו, נסיבות אלו תומכות בחלוקה שוויונית, או שוללות מן המשיב חלק מהזכויות שביקש לקבל.
בית המשפט העליון דחה את נקודת המוצא שלפיה הקשר המשפחתי כאחים מחייב תוצאה מספרית זהה. הוא בחן את הוראות חוק הירושה העוסקות בסדרי היורשים ובייצוג יורש שנפטר לפני המוריש, וקבע כי יש לזהות תחילה את החלקים שהיו מגיעים להורים, ורק לאחר מכן לבחון מי עומד במקומם בכל אחד מענפי המשפחה.
השופטת בדקה גם את דברי ההסבר להצעת חוק הירושה ואת הטענה שתכלית החוק מחייבת שוויון מוחלט בין אחים מלאים לאחים למחצה. היא מצאה שהמחוקק הכיר באפשרות של תוצאה לא שוויונית בין קרובים באותה דרגה, ובכל זאת בחר בהסדר של חלוקה לפי ענפי המשפחה. במסגרת ההכרעה נאמר כי "חלוקת עיזבון המוריש בין אֶחָיו משני ההורים לבין אֶחָיו מהורה אחד אינה בהכרח שוויונית". הקביעה עוסקת בדרך החישוב ולא בשאלה מי קרוב יותר למנוח מבחינה אישית.
השופטת וילנר הבחינה בין שתי דרכי חלוקה שנדונו בפסק הדין: בשיטת הגולגולת סופרים את היורשים בני אותה דרגת קרבה ומחלקים ביניהם באופן ישיר; בשיטת הגזעים מחלקים תחילה את העיזבון בין ענפי המשפחה ואחר כך בין צאצאי כל ענף. היא הפנתה להוראות סעיפים 13 ו־14 לחוק הירושה, ובהן הקביעה שילדי קרוב שנפטר לפני המוריש באים בנעליו וחולקים ביניהם בשווה את חלקו. לפיכך, שוויון בין ילדיו של כל הורה אינו מבטיח שכל אחי המוריש יקבלו אותו שיעור מכלל העיזבון.
בית המשפט הסתמך גם על דברי ההסבר להצעת חוק הירושה, שבהם הובאה דוגמה לחלוקת עיזבון בין תשעה נכדים: שמונה מהם ילדיו של בן אחד של המוריש, והנכד התשיעי ילדו של בן אחר. לפי שיטת החלוקה שאומצה, שמונת הנכדים מחלקים ביניהם מחצית מהעיזבון, ואילו הנכד היחיד של הבן האחר מקבל מחצית בעצמו. הדוגמה הובאה כדי להסביר מדוע קרבה משפחתית באותה דרגה אינה מחייבת חלוקה שווה לפי מספר האנשים, כאשר הזכאות עוברת דרך ענפים משפחתיים שונים. על בסיס אותו היגיון נבחנה גם זכותם של שני האחים שבמקרה הנדון.
בית המשפט הבהיר במיוחד שחוק הירושה אינו מייחס נחיתות ערכית או רגשית לקרבתו של אח למחצה. כפי שגם נכדים שונים יכולים לקבל שיעורי ירושה שונים בשל ענפי המשפחה שמהם הם באים, כך גם חלוקה שונה בין אחים אינה משקפת שיפוט של טיב הקשר ביניהם. ההכרעה אפוא אינה מדרגת את ערכם של קשרי המשפחה, אלא מיישמת את מבנה הירושה שקבע החוק במקרה שבו ההורים נפטרו לפני המוריש.
פסק הדין בחן גם את האפשרות שמדובר בהפליה בין אח מלא לאח למחצה. השופטת עמדה על כך שהמחוקק הכיר בחלוקה לא שוויונית בין קרובים בני אותה דרגה, והסדר הייצוג לא נועד לדרג את יחסיהם הרגשיים או את מידת קרבתם האישית. היא הציגה דוגמה של נכדים מענפים שונים, היכולים לקבל שיעורים שונים בעיזבון אף שכולם נכדים. בנוסף נסקרו הסדרים שונים בדין משווה: מדינות שבהן חלוקה שוויונית בין אחים, מקומות שבהם אח למחצה אינו יורש לצד אח מלא, ושיטות שבהן גודל חלקו נקבע דרך קווי הירושה של ההורים. הסקירה שימשה לביסוס פרשנות החוק הישראלי, ולא לייבוא כלל מדין זר.
טענת ההסתלקות מירושת האם נדונה בנפרד. לפי הממצאים בהליכים הקודמים, האח משני ההורים חתם לאחר פטירת האם על מסמך שנחזה להסתלקות לטובת אחיו. העליון לא נדרש להכריע אם המסמך היה הסתלקות תקפה, משום שגם הסתלקות כדין מעיזבון האם אינה שוללת את מעמדו כאחד מילדיה לצורך ייצוגה בירושת האח. סעיף 14 לחוק הירושה מדבר על "ילדו" של קרוב שנפטר, ולא מתנה את המעמד בכך שהיה יורשו של אותו קרוב בעיזבונו שלו. לכן שאלת ויתור על חלק בעיזבון אחד אינה פותרת את החלוקה בעיזבון אחר.
העליון הותיר על כנה את חלוקת שלושת הרבעים לאח משני ההורים והרבע לאח מהאם בלבד, ודחה את הערעור. המערער חויב בהוצאות בסך 10,000 שקל. ההכרעה ממחישה את דרך חישוב הירושה בענפי משפחה שונים במקרה שנדון, אך אינה קובעת שכל אח מלא יירש תמיד פי שלושה מאח למחצה. ההכרעה מתבססת על קרבת המשפחה המדויקת ועל מי שנותרו אחר המוריש.
בע״מ 785-03-26.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.