עשר שנות מאסר בפועל ופיצוי של 450 אלף שקל להורי שמונה פעוטות: זה העונש שגזר בית המשפט המחוזי מרכז-לוד על סייעת בגן ילדים שהורשעה ב-277 עבירות אלימות כלפי ילדים בני שמונה חודשים עד שנה וחצי. השופטת מיכל ברק נבו תיארה מסכת של תקיפות והתעללות במשך כחודשיים וחצי, אך גם הבהירה כי מתוך האישומים המקוריים זוכתה הנאשמת מ-64 מקרים, וכי העונש נקבע לפי המעשים שהוכחו. לצד הענישה החמורה הקדישה השופטת חלק ניכר מגזר הדין לנזק שגרמה הפרשה לילדים, להורים ולאחים, ואף פנתה ישירות להורים שחשו אשמה על שלא הבחינו במתרחש.
עורכי הדין שלנו
הנאשמת, רואן עבד אל חי, עבדה כסייעת בקבוצת התינוקייה ב״גן של סיגל״ בהוד השרון. הכרעת הדין שניתנה ב-19 באפריל 2026 קבעה שבין מאי ליולי 2023 ביצעה תשע עבירות של התעללות בקטין חסר ישע בידי אחראי, 146 עבירות של תקיפת חסר ישע בידי אחראי שגרמה חבלה של ממש ו-122 עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות. בית המשפט קבע שהיו שבעה פעוטות שההתנהגות כלפיהם הגיעה לכדי התעללות, ובנוגע לפעוט נוסף נקבעו עבירות תקיפה. עם זאת, נדחתה עמדת המאשימה שלפיה נוכחות הילדים בעת פגיעה באחרים מצדיקה הרשעה נוספת בהתעללות נפשית בכלל ילדי הגן.
בגזר הדין פורטו מעשים שכללו סטירות, מכות וטלטולים, אחיזה כוחנית בילדים, הטחתם למזרנים ודרכי האכלה אגרסיביות, לרבות דחיפת מזון לפיהם ושימוש במזון שנאסף מהרצפה. חלק מהתיאורים נוגעים לפעוטות שטרם למדו ללכת או לדבר. השופטת ציינה כי התנהגויות שעשויות להיראות קלות יותר בהקשר אחר מקבלות משמעות חמורה במיוחד כשהן מופנות כלפי תינוקות התלויים לחלוטין באדם האחראי לטיפול בהם. היא ראתה בריבוי המעשים לאורך ימים ושבועות יסוד מרכזי לחומרת הפרשה, ולא התייחסה אליהם כאל התפרצות בודדת. מדינת ישראל הייתה המאשימה בגזר הדין.
מנגד, הכרעת הדין לא קיבלה את מלוא טענות התביעה. בחלק מן המקרים שתועדו לא נמצא בסיס להרשעה פלילית, אף שההתנהגות תוארה כבלתי הולמת טיפול בפעוטות. השופטת התייחסה גם לטענת ההגנה על אופן ספירת המעשים: לעיתים רצף של פעולות בתוך אירוע אחד חולק לכמה עבירות. לדבריה, גם בספירה שמרנית יותר, מבלי למנות את עבירת ההתעללות כאירוע נפרד, נותרו 224 אירועי אלימות. הבחנה זו עמדה לנגד עיניה בגזירת העונש, לצד ההיקף המדויק של ההרשעות.
לדיון העונש הוגש תסקיר נפגעי עבירה מקיף. השופטת ביקשה להימנע מחשיפת פרטים אינטימיים שלא לצורך, אך הדגישה שמדובר בתמונת נזק קשה במשפחות רבות. התסקיר ועדויות ההורים תיארו ילדים שפיתחו קשיי שינה, פחדים, קשיי אכילה, קושי בהסתגלות למסגרות, התנהגות תוקפנית וקשיים רגשיים והתפתחותיים. הדברים הובאו כמתואר בתסקירים ובעדויות, ולא כקביעה שכל קושי רפואי או התפתחותי עתידי נובע בהכרח מהמעשים. השופטת הדגישה שאין אפשרות לדעת בשלב זה מה יהיו מלוא ההשלכות לאורך חייהם של הפעוטות.
ההשפעה לא הוגבלה לילדים עצמם. הורים סיפרו על פגיעה באמון שלהם באנשי טיפול וחינוך, על התקפי חרדה, קשיים בתפקוד ובעבודה ועל משברים ביחסים המשפחתיים. בחלק מהמשפחות נפגעו גם האחים, שחיו לצד ההשלכות המתמשכות על הבית. בדיון הטיעונים לעונש העידו הורים על ההשלכות היומיומיות; השופטת נמנעה מלחשוף חלק מהעדויות משום שהמשפחות ביקשו פרטיות. בשלב קביעת הפיצוי נתנה לכך השופטת משקל, אך הבהירה שגם פיצוי כספי משמעותי אינו יכול לתמחר את הפגיעה במלואה.
המאשימה ביקשה לקבוע מתחם עונש כולל של 13 עד 17 שנות מאסר. היא הדגישה את ריבוי הילדים והאירועים, את חוסר הישע שלהם, את השפלתם ואת הצורך בהרתעת מטפלים אחרים. לטענתה, הנאשמת לא קיבלה על עצמה אחריות מלאה במשך ההליך ולא פעלה לשיקום במועד מוקדם. לצד זאת, התביעה הכירה בכך שמדובר בנאשמת צעירה ללא הרשעות קודמות.
הסנגור ביקש מתחם של שש עד עשר שנות מאסר ועונש של שש שנות מאסר, בקצה התחתון. הוא לא חלק על כך שהמעשים חמורים, אך טען שיש להימנע מענישה כפולה על התקיפות שמכוחן נקבעה גם התעללות. עוד הצביע על היעדר עבר פלילי, קשיים אישיים ונפשיים, חרטה ושיתוף פעולה עם ההליך הראייתי: לדבריו, הנאשמת הסכימה להגיש את הסרטונים והראיות מבלי להזמין עדים לחקירה, והמחלוקת המשפטית על פרשנות המעשים הובילה גם לזיכויים חלקיים. ההגנה הפנתה לפסקי דין נוספים וביקשה שלא להשוות אוטומטית כל מקרה למקרים החמורים ביותר שנדונו בעבר.
בדבריה האחרונים אמרה הנאשמת שהיא מתביישת להביט בהורים, מצטערת על מעשיה ומבינה שהילדים אינם אחראים לקשיים שחוותה בחייה. מכתב חרטה בכתב ידה הוגש לאחר הדיון, והשופטת ציינה שהמשקל שניתן לייחס לו מוגבל בשל דרך הגשתו. שירות המבחן תיאר קשיים וטראומות בעברה לצד היעדר עבר פלילי, קבלת אחריות ותמיכת משפחתה. בשלב הראשון ביקש השירות תקופת ניסיון טיפולית, אך הבקשה נדחתה. בהמשך הוגש תסקיר משלים שציין כי הנאשמת השתתפה בשמונה מפגשים בקבוצה ייעודית למטפלות שפגעו בילדים, ושהשירות ממליץ שלא למצות עמה את הדין מבחינת אורך המאסר.
השופטת הכירה בכך שהנאשמת מצטערת על מעשיה ובכך שהמאסר ישפיע על חייה, אך לא קיבלה את הניסיון להסביר את המעשים באמצעות משבר אישי שהתרחש כשנתיים קודם לכן. היא נתנה משקל מיוחד לכך שהאלימות נמשכה במשך ימים רבים, גם כשלא נגרמה לכל פעוט אותה פגיעה, ולניצול המעמד של מי שנדרשה לשמור על שלומם. היא בחנה את הענישה בפסקי דין קודמים, ואת הצורך בהרתעת הרבים דווקא כאשר נפגעי העבירה הם תינוקות שאינם מסוגלים לספר לאחרים על המתרחש.
לאחר שדנה בשאלה אם לקבוע מתחם נפרד לכל ילד, הכריעה השופטת שיש לראות במסכת המעשים אירוע מתמשך אחד לצורך קביעת המתחם, בלי לטשטש את הפגיעה הנבדלת בכל אחד מהפעוטות. המתחם שנקבע נע בין תשע ל-13 שנות מאסר בפועל. העונש הסופי, עשר שנים, נקבע מתחת לאמצע המתחם, אך לא בתחתיתו, בין היתר בשל שיקול ההרתעה. לצד המאסר בפועל נגזרו שני עונשי מאסר מותנים, האחד למשך 12 חודשים בגין עבירת אלימות מסוג פשע והשני למשך שישה חודשים בגין עבירת אלימות מסוג עוון, בתנאים ובתקופות שנקבעו בגזר הדין.
הפיצוי הפלילי, 450 אלף שקל בסך הכול, חולק בהתאם להיקף הפגיעה השונה: הורי שני הפעוטות שספגו את מירב הפגיעות יקבלו 100 אלף שקל לכל משפחה; שלוש משפחות אחרות יקבלו 60 אלף שקל כל אחת; שתי משפחות יקבלו 30 אלף שקל כל אחת; והורי הפעוט שנפגע באירוע אחד יקבלו 10,000 שקל. השופטת נמנעה מהטלת קנס נוסף בשל היקף הפיצוי. היא הדגישה שהסכומים מיועדים להכרה בפגיעה ולסיוע ראשוני בשיקום, ולא לקביעה שמלוא הנזקים הוערכו כספית בהליך הפלילי. בפנייתה הישירה להורים קבעה השופטת: „לא יכולתם לדעת.” הדברים נאמרו בתגובה לתחושת האשמה שהביעו חלק מן ההורים.
לקראת סיום פנתה השופטת להורים שחשו אשמה על שלא גילו בזמן את המעשים. היא הבהירה שלא יכלו לדעת מה התרחש בחדר הגן, וכי האחריות לפגיעה רובצת על מי שפגעה בילדיהם. הדברים חתמו גזר דין שהבחין בין מספר העבירות שנקבעו בהכרעת הדין, עומק הפגיעה במשפחות והזיכויים החלקיים, ונתן לכל אחד מהם מקום בנימוקי הענישה. מספר התיק: ת״פ 41733-08-23.
דיון ותגובות
תגובות לכתבה
עדיין לא פורסמו תגובות.